כשהגיעו היהודים התימנים כהי העור לפני 127 שנה לעיר העתיקה של ירושלים וביקשו להשתקע בין חומותיה, חשדו התושבים הוותיקים שאין מדובר כלל ביהודים. היהודים מתימן, שהיטלטלו במדבריות ערב חולים, רעבים ובלויי סחבות, נפגעו עד עמקי נשמתם אך לא ויתרו על חלום ירושלים שלהם.
הם התיישבו במערות ובכוכים במורדות הר הזיתים בסמוך לסילוואן, בדיוק במקום שבו עומד היום בית יהונתן - בלב שכונת סילוואן הערבית - ונאחזו בציפורניהם באדמת הטרשים. "נטושים ועזובים על פני שדה, עטופים ברעב, קטן וגדול, עולל ויונק, שואלים לחם ואין פורס להם" תיאר אז ר' שלום אלשייך.
עיתון אחד, "חבצלת", היה להם לפה, ועורכו, ישראל דב פרומקין, ייסד את חברת "עזרת נידחים", וזו בנתה עבורם את כפר התימנים. ב?1885 נחנכו הבתים הראשונים. שש שנים מאוחר יותר עמדו על תילם 65 מבנים ונרכשה אדמה. ביצירת המופת שלו, "כפר השילוח", תיאר הסופר ישראל זרחי את בני המקום בונים את בתיהם, "לאור הירח והכוכבים, נדבך על נדבך". אלא שסופם היה פחות רומנטי: בתרפ"ט פרעו בהם הערבים וב?1938 הם נאלצו לעזוב.
רק לפני שנים אחדות שבו יהודים למקום. הם נטלו על עצמם משימה, שבמצב דברים נורמלי היתה ממשלת ישראל צריכה ליטול על עצמה. אלא שדווקא את מלאכת ההתיישבות באזורים הקשים אך המשמעותיים ביותר בירושלים - כמו למשל העיר העתיקה שמחוץ לרובע היהודי, עיר דוד, כפר השילוח והר הזיתים - הותירו ממשלות ישראל לקומץ של משוגעים לדבר.
להיאבק למענה
האנשים הללו מזכירים לנו שוב ושוב את שכבר הספקנו לשכוח: מי שחפץ בירושלים יצטרך להיאבק למענה. הפלסטינים הפנימו זאת היטב. הם נאבקים על ירושלים כמי שמנהלים מלחמה על זהותם, ודווקא אנו לוקים בחולשת הדעת בנקודה זאת. רבים מדי בחברה הישראלית מוכנים כיום לשלם כמעט כל מחיר, ובלבד שחלילה לא ייקלעו למצב של קושי או סיבוך הדורש התמודדות. זה, בתמצית, גם סיפורו של בית יהונתן, כי בחברה שהורגלה לא להתמודד - מי שמוכן להקרבה מצטייר כמוזר ומשונה. פעם סבל ומאמץ היו נחלתם של רבים יותר בקרבנו.
אמנם בית יהונתן נבנה ללא היתר, אבל להתעקשות להרוס אותו ולפנות את תושביו אין קשר עם שלטון החוק. לא הרחק מהמקום שאליו שבו היהודים, ב"אל?בוסתאן", הלוא הוא גן המלך (גנו של דוד), בנו הערבים ללא היתר עשרות רבות של בתים. הם עושים זאת כבר שנים בכל רחבי מזרח ירושלים, בהיקפים של אלפי ועשרות אלפי עבירות בנייה, וכמעט דבר לא נעשה מולם.
אלה שמבקשים לסלק את היהודים מכפר התימנים אינם חוששים, אפוא, לשלטון החוק, אלא חוששים שהנוכחות היהודית במקום תכשיל את תוכניתם לחלוקת ירושלים. מותר להתווכח על חלוקת ירושלים. ניתן גם לשאול אם חזרת יהודים לכפר התימנים אינה מעניקה לגיטימציה לדרישה פלסטינית מקבילה לשוב למקומות שבהם חיו עד 1948.
אבל להציג את בית יהונתן כמבחן לקיום החוק זו צביעות ממדרגה ראשונה. טוב עשו שר הפנים אלי ישי וראש עיריית ירושלים ניר ברקת בכך שהבהירו כי החוק שווה לכולם. אם הורסים - הורסים לכולם. ואם מכשירים בנייה לא חוקית לערבים, ניתן להכשיר אותה גם ליהודים.