הדיון הבריוני והמסית במליאת הכנסת נגד הקרן החדשה לישראל והעומדת בראשה, חברת הכנסת לשעבר נעמי חזן, העליהום על ארגוני זכויות אדם והנימוקים המקארתיסטיים מסמרי השיער שנשמעו - כל אלה חושפים את כישלון הכנסת ואת חוסר יכולתה לבצר ולהגן על צביונה הדמוקרטי של המדינה.
מסתבר שחברי הכנסת מתייצבים להגן על זכויות האדם רק כאשר הדבר תואם את מטרתם הפוליטית, והם מוכנים לדרוס אותן כאשר אלו משרתות את יריביהם.
הדיון הרדוד שהתבסס על ממצאי "תחקיר" "אם תרצו", שמצא שדו"ח גולדסטון ציטט נתונים שנאספו על ידי ארגוני זכויות אדם שממומנים על ידי הקרן החדשה לישראל, מעלה תמונה עגומה של בית המחוקקים הישראלי.
בשנים האחרונות נחקקו, בשטף של אקטיביזם חקיקתי, סדרה של חוקים גזעניים, מפלים, כופים, פולשניים ואנטי?דמוקרטיים. חוקים שהם ביטוי לעריצות הרוב בדמוקרטיה הישראלית.
אבל הרוב הימני, הלאומני, אינו מסתפק רק בחקיקת חוקים, אלא, בסיוע ובתמיכה מחפירה גם של חברי כנסת מקדימה, עושה שימוש בכוח שבידו בוועדת החוקה, ומבקש להקים ועדת חקירה לבדיקת מקורות המימון של הארגונים. כדבריו של השר ארדן: "אבל לבדוק הרי צריך, שהרי אולי בכל זאת כן מדובר באנטישמיות: צריכים לוודא שאין כאן מסע של הסוואה, שבמסווה הזה של פעולות חברתיות למען זכויות אדם פועלים בעצם במסע אנטישמי כדי למנוע את זכות ההגדרה העצמית מהעם היהודי". לקרוא ולא להאמין, דברים שמזכירים מקומות אחרים ומשטרים אחרים.
רדיפת הארגונים נועדה להשתיקם
רדיפת הארגונים - שעושים את עבודתם נאמנה ומעזים להשמיע ביקורת לגיטימית על פעילות הדרג המדיני והצבאי, כפי שהדבר מתרחש בכל מדינה דמוקרטית מתוקנת, גם אם מדובר בזמן מלחמה, או אחריה - ומסע הדה?לגיטימציה נגדם, נועדו להפחיד, להשתיק ולהניא אותם מפעילות בהמשך.
הדבר מעיד על כך שאין בכנסת הפנמה אמיתית של מהות הדמוקרטיה, שאיננה רק שלטון הרוב, אלא גם, ובעיקר, הגנה על זכויות האדם מפני עריצותו של אותו רוב. חברי הכנסת, ולא רק מהימין, תופסים את זכויות האדם כמושג פוליטי, שמאלני, משהו שיפי נפש במדינות רחוקות ורגועות מתעסקים בו, וכאן, כל ביקורת ועיסוק בהן מתפרש כאיום וכפגיעה בביטחון המדינה.
חברי כנסת מסרבים לקבל את הגישה שקובעת שגם אם מדובר במלחמה מוצדקת, לשיטתם, יש לנהל אותה במסגרת כללי הלחימה באופן חוקי ומוסרי. וכשהממשלה מסרבת בטיפשותה הרבה לשתף פעולה עם ועדת בדיקה שקיבלה מנדט ממועצת הביטחון של האו"ם, וכשהצבא מתעקש לחקור את עצמו - חובתם של הארגונים לבדוק אם הרשויות פעלו בהתאם לחוק ולמוסר, ולהפיץ את המידע.
במקום זאת, הם מנהלים קרב מאסף, ומשחקים בכללי משחק שאבד עליהם הכלח. הם טומנים את הראש בחול ומסרבים להתאים את עצמם למגמות האוניברסליזציה של זכויות האדם, שעל פיהן, פגיעות גסות בזכויות אלו הן לא רק עניינה של המדינה, אלא גם עניינה של הקהילה הבינלאומית.
אם לא רוצים להיות מנודים ומשוקצים בעיני העולם, על חברי הכנסת לעסוק בממצאים המדאיגים והחמורים של תחקירי הארגונים, להתמודד איתם לגופם ולכפות על הממשלה הקמת ועדת חקירה ממלכתית. במקום זאת הם מעדיפים להסית נגדם, ובכך מניפים גרזן על הדמוקרטיה הישראלית.