דם קר

החוק נגד ייבוא וייצור פרוות הועלה בכנסת לראשונה ב18 למרץ 2009, והנוסח שלו כבר הספיק לרשום תהפוכות רבות. על פי ההצעה המקורית של ח"כ ניצן הורוביץ, החוק יחול על כלל מוצרי הצריכה. בהמשך, הצעת החוק צומצמה להיות מכוונת נגד פרוות כלבים וחתולים בלבד, בין היתר בגלל התנגדות חזקה של חברי כנסת חרדים. כעת, בנוסח בנוכחי שלה, היא הורחבה שוב לרוב בעלי החיים, מלבד אלה המנוצלים בתעשיית הבשר, ולא חל על לבוש מסורתי של הציבור החרדי, כגון שטריימלים.

חלק גדול מהציבור מוחה ועוד ימחה על חוסר היכולת (או הרצון) של הכנסת להתמודד מול החרדים, שהוביל לכך שהחוק לא יחול עליהם. מוזר לחשוב שדווקא אלה שמאמינים באל רחמן, ימשיכו לפגוע בבעלי חיים שלא מסוגלים להגן על עצמם. מעניין במיוחד לבחון את דבריו של ח"כ מנחם אליעזר מוזס, שטען: "אנחנו לא נשנה את לבושנו המסורתי בעקבות חוק כזה או אחר שיאסור זאת". במילים אחרות, אפילו אם יהיה חוק שאוסר על לבישת פרוות, נבחר הציבור מתכוון לצפצף עליו.

אבל דווקא משום ההדים הרבים שכבר יצרה ההבחנה בין חרדים לשאר הציבור, מיותר לעסוק בכך יותר מדיי – העם אמר ועוד יאמר את דברו. בגלל הדיון הרב על אותו נושא, שאר בעלי החיים שדמם מותר על פי הצעת החוק, נותרו לחלוטין מחוץ לשיח הציבורי. על פי הנוסח הנוכחי, שהוגש על ידי שר החקלאות שלום שמחון, החוק לא יחול על "פרוות בקר, גמלים וצאן, שייצור הפרווה שלהם הוא פועל יוצא של תעשיית הבשר". לאדם הפשוט אולי נראה שזה לא משנה להשתמש בפרוות שלהם, אם בכל מקרה הורגים אותם בשביל תעשיית הבשר. בפועל, המצב רחוק מזה.

תעשייה, מעצם קיומה, נועדה להיות רווחית. המטרה של תעשיית הבשר היא לא לייצר בשר כדי להאכיל את אוכלוסיית המדינה, אלא להרוויח כסף, ואת זה היא עושה על ידי ניצול מרבי של בעלי החיים.

"מוצרי לוואי", כפי שהציבור נוהג לקרוא להם, הם אמצעי להשגת רווחים ולהמשך הפגיעה בבעלי החיים: הפרווה, העור, העצמות, הדם, הטלפיים – כול מה שלא נאכל על ידי האדם – נמכרים בצורות אחרות. התעשייה מנסה לעודד מכירה של "מוצרי לוואי", במיוחד ככול שחלה ירידה בצריכת בשר, מגמה המתחזקת בעקבות המגפות הגדולות בבקר בשנים האחרונות (גם להן אחראיים, בין היתר, "מוצרי לוואי" – חלקי גוף של פרות נטחנים והופכים למזון לדור הבא של הפרות, שאינן מיועדות לאכול את בני מינן, ומהווים את הגורם העיקרי להתפרצות מחלות כגון "הפרה המשוגעת").

המשחטות מבקשות לפעול ביעילות המרבית, ופשיטת העור מעל הגוף היא תהליך מסובך, שעלול לגזול זמן עבודה יקר. לכן עלולה פשיטת העור מתרחשת לעתים כאשר החיה נמצאת עדיין בהכרה מלאה. שני פעילי אנונימוס בעבר תיעדו את התהליך כאשר היו עדים לשחיטה: "תהליך פשיטת העור וביתור הגופות מתחיל שניות ספורות לאחר שנדמה כי העגלים כבר מתים [...] הפועלים עורפים את ראש העגל ותולים את ראשו על אנקול ברזל ליד הגופה, עדיין מדמם. לאחר העריפה הם חותכים את העור וקורעים אותו מעל הגוף. תוך דקות נחשף הבשר לחלוטין, והעור נשמט בנפרד, חסר צורה".

אפשר לומר שהנוסח המחודש להצעת החוק לא מפתיע: הוא הוגש על ידי שר החקלאות, שתומך בתעשיות המנצלות בעלי חיים בחקלאות. אבל עבור האדם הממוצע, שלא רוצה לפגוע בבעלי חיים (86% מהציבור מתנגדים לחלוטין לתעשיית הפרווה, על פי סקר שנערך בסוף 2009) מקור הפרווה לא אמור לשנות: בין אם היא נגזלה מכלבים, חורפנים, פרות או כבשים, הייצור שלה כרוך בסבל והתעללות קשים בבעלי החיים. דווקא עבור בעלי חיים המנוצלים לבשר, הסבל הכרוך בפשיטת העור רק מתווסף לסבל הרב שהם עוברים בתעשיית הבשר.

חוק במדינה דמוקרטית לא אמור להפלות בין דם לדם, אלא להתייחס בצורה שווה לכולם. חוק שמגביל סחר בפרוות אמנם יסייע מאוד לחלק גדול מבעלי החיים, אבל חשוב להרחיב אותו, כך שיתייחס בצורה שווה לכולם – לכל בעלי החיים, כמו גם לכל אזרחי המדינה.