דווקא עתה, לקראת פתיחה אפשרית של שיחות הק?רבה, הגיעה העת שנחדול מהעמדות פנים ונאמר את האמת. כולנו כמהים לשלום. רובנו לא רוצים לשלוט על הערבים. לו השכנים שלנו היו מתחייבים לחיים של שלום ודו?קיום, היינו מבצעים ויתורים נרחבים. אך במצב הנתון, הסיכויים להסדר כולל שיתממש בעתיד הקרוב שואפים לאפס.
מאז אוסלו אנו נמצאים במצב של הכחשה. אנו מסרבים להכיר בכך שבמקום לנסות ולהקים מדינה עצמאית, מנהיגי הפלסטינים, בעבר יאסר ערפאת וכיום מחמוד עבאס, השתמשו הן בטרור והן בדיפלומטיה כדי לבתר את המדינה היהודית שלב אחר שלב.
הרצון בשלום עיוור את ממשלות ישראל. בזו אחר זו הן קיבלו את הנחת היסוד השגויה כי המנהיגים הפלסטינים הם פרטנרים לשלום וכי "שלום בזמננו" ממשמש ובא. שילמנו על טעות זו בחייהם של אלפי אזרחים שנהרגו בפיגועי טרור ובמלחמות בלתי פוסקות. אף על פי שברק ואולמרט הציעו למסור להם כמעט את כל השטחים שהיו בעבר תחת שלטון מצרים וירדן, הם סירבו. אבל הנטייה להאמין במשא ומתן רק חיזקה את האמונה הכוזבת בכך שהסכסוך עם הערבים הוא סכסוך בין שני עמים על אדמה - ולא היא. עובדה שמעבר לאדמה הפלסטינים דורשים את "זכות השיבה" (נוסחה ידועה להבאת קיצה של המדינה היהודית) כתנאי הכרחי בכל הסדר שלום עתידי.
כיום אנו עומדים בפני לחץ בינלאומי עז מאי פעם. מדינות רבות באירופה זנחו אותנו. ניסיונותיו של אובמה לפייס את אויבינו הניבו תוצאות בלתי רצויות. האבסורד הוא שעקשנותם של הפלסטינים והיעדר הנכונות מצידם לקבל כל פשרה ריאלית הביאו לכך שהעולם מטיל את האשמה עלינו.
על אף הוויתורים הרחבים שהציע נתניהו, כמו קודמיו, הפלסטינים מתבצרים בעמדתם הנוקשה ואובמה אף ציין בראיון כי "זה עדיין קשה עבור הישראלים לצאת במחוות אמיצות". יתר על כן, הנשיא האמריקני השווה באופן פוגעני את אנשי הימין של הליכוד עם אנשי החמאס, וטען כי שני אלו הם המכשול העיקרי לשלום. עם גישה כזו קשה להתקדם. בכלל, נדמה כי האמריקנים אימצו את הגישה הפלסטינית. הם קוראים לחלוקת ירושלים ולנסיגת ישראל לגבולות 67' ודורשים שנדון תחילה בגבולות העתידיים כסוגיה נפרדת ועצמאית.
רצון בשלום אמיתי?
ההיבט המתסכל ביותר בעניין זו הוא שבתוך תוכם מרבית הפלסטינים, ולבטח החמאס ואנשי הרשות, תופסים את המשא ומתן כשלב וכאמצעי להשגת מטרתם הסופית - חיסולה של הריבונות היהודית באזור. אם ישנם הבדלים במשא ומתן, אלו קיימים בעיקרם בטקטיקה, לא ביעדים. אנשי חמאס, לפחות, מצהירים בריש גלי על מטרותיהם. לכאורה הרשות הפלסטינית שונה. למעשה, והגיע הזמן לומר זאת מפורשות, ה"פרטנר" שלנו לשלום מחזיק בתרבות עבריינית של מוות ומקדש את רוצחי ההמונים שבקרבו.
למרות הניסיוניות לשדל את הרשות לחדול מהסתה אנטישמית, מעט השתנה. רשתות הטלוויזיה של הרשות הפלסטינית, אמצעי המדיה האחרים שלה והמסגדים ממשיכים לשפוך דברי שנאה כלפי היהודים. במערכת החינוך של הרשות מפארים את השאהיד והמחבל המתאבד כדמויות לחיקוי ולהערצה.
במקביל להצהרותיו בתקשורת הזרה על דו?קיום וחיים של שלום ממשיך מנהיג הרשות להתגאות בתשלומי הפנסיה שרשות זו מספקת למשפחות המחבלים המתאבדים. בשבועות האחרונים הוא חנך כיכר מרכזית לזכרה של דלאל מוגרבי ולכבוד יום הולדתה ה?50. מי זו מוגרבי? מחבלת שרצחה 37 אזרחים, בהם עשרה ילדים, בפיגוע אוטובוס הדמים ב?1978. גם ראש הממשלה הפלסטיני ה"מתון", סלאם פיאד, השתתף בטקס וכינה את מוגרבי קדושה מעונה. נו, אפשר להאמין להם שרצונם בשלום אמיתי?
מה עלינו לעשות? להצהיר כי התקדמות משמעותית אינה אפשרית מפני שאין פרטנר ולחדול מהוויתורים החד?צדדיים שרק מחזקים את חוסר הרצון שלהם בפשרה. במקביל עלינו להמשיך במאמצים לשיפור איכות החיים של הפלסטינים, בתקווה שבעתיד הדבר יביא אותם ללחוץ על מנהיגיהם לבחור בשלום.
על ממשלתנו להציג לאזרחיה את האמת, שכן דבר זה יחזק את מצבנו במלחמת הדעות והגישות. בכוחו של דבר זה לעודד את ממשל אובמה לחדול מהלחץ לביצוע ויתורים ולפטור אותנו מהחשש המתגבר שאנו, כמו צ'כוסלובקיה של שנות ה?30, מוצעים כקורבן על מזבח ההתפייסות.