על בוגדים ופטריוטים

טוב עשה צעיר בעל שאיפות פוליטיות שטען, כי הקרן החדשה לישראל חותרת תחת קיומה של המדינה ואלמלי פעולתה לא היה דו"ח גולדסטון נכתב. טוב עשו עיתונאים זריזים ופובליציסטים חדי-לשון, שמצאו סוף סוף את האשם האמיתי במצבה הבינלאומי הירוד של ישראל – השמאלנים, שמוציאים דיבת הארץ רעה.

כמי שהיה יותר מתריסר שנים חבר הנהלת הקרן, וכיהן כסגן הנשיא הישראלי שלה וכנשיא העולמי, אני מכיר את הקרן לא רע. לכן אני אסיר תודה בראש וראשונה לרונן שובל, מייסד "אם תרצו" ובן כספית ממעריב ששימש לו שופר נלהב. מדוע?

היה צורך ב-20 שנים - בין 1967 לאינתיפדה של 1987 - כדי שנבין שאין, ולא יכול להיות, "כיבוש נאור". והיה צורך ב-20 שנה נוספות כדי לנסות להוכיח, שמדינה הנמצאת במלחמה מתמדת חייבת, בהכרח, לאבד את אופייה הדמוקרטי. כתב על כך הרולד לאסוול בראשית המלחמה הקרה כשראה את המקרתיזם בארה"ב גואה וטבע את המונח "מדינת מבצר". אירועי השבוע החולף בפרשת הקרן החדשה לישראל, הבהירו למי שעיניו בראשו, כי אנחנו בעיצומו של תהליך מואץ כזה. עובדה, אפילו אהוד ברק העז להגות לראשונה את האפשרות שישראל תהיה מדינת אפרטהייד.

הבעיה אינה הדו"ח של "זו ארצנו". בדיקה מדוקדקת של רוב טענות הדוח, ובבסיסה הטענה ש-"92 אחוזים מהמידע שקיבל גולדסטון נמסרו לו על ידי ארגונים נתמכי הקרן" כבר הוכיחה שאינם נכונים. להמחשה הנה דוגמא אחת בלבד: נציגי ארגון קול אחר המצוטט כאחד מארגונים אלה, אמנם העידו בפני הוועדה. אבל לא על פשעי צה"ל כביכול, אלא דווקא על סבל הישראלים מותקפי הקסאמים. ויש דוגמאות רבות נוספות לעיוות מכוון ב"מחקר" של זו ארצנו.

פרשת הקרן חשפה גם את הגיבנת של ארגון "אם תרצו". מנהיגה מציג עצמו כמרכז שפוי ואינו אלא לאומן קיצוני שיונק מעטיני הארגון האוונגליסטי של ג'ון הייגי, זה שטען כי היטלר נשלח על ידי אלוהים כדי להכריח את היהודים להגר לישראל, ולקרב כך את מלחמת גוג ומגון ואת ההתגלות השניה, ועוד כאלה רעיונות מעניינים.

גם הטענה שהקרן החדשה לישראל היא ארגון פוסט-ציוני היא הבל. מי שמכיר את חברי ההנהלה הנוכחיים ועוד עשרות חברים שהיו בהנהלה ב-20 השנים האחרונות, בהם אני, יודע שהם רוצים לפגוע במדינה בדיוק כפי שגבי אשכנזי מעוניין בניצחון הצבא האירני על צה"ל. חבל להשחית מלים לשווא בעניין זה.

הוויכוח שלנו עם המחנה הלאומני הוא אחר: האם מותר לישראלי להחזיק בדעה שונה – לא לפעול בניגוד לחוק, להחזיק בדעה אחרת – אם אינה זהה לאידיאולוגיה ההגמונית במדינה? האם מותר לנקוט בעמדה ביקורתית נגד מדיניות ומוסדות המדינה גם בעת מלחמה? שאלה זו אינה ייחודית לישראל, אלא שמכיוון שאצלנו המלחמה היא מצב של קבע, נשאלת השאלה האם ניתן לשמור על דמוקרטיה במצב חירום מתמשך?

אבל גם גילוי אופייה של "אם תרצו", ואפילו שיטות העבודה של כמה עיתונאים שהתבססו על מחקר הארגון הם עניין משני. מה שלימד האירוע הוא הדבר הבא: ככל שיידחה פתרון הסיכסוך הישראלי-פלסטיני תלך ותגבר – בצדק או שלא בצדק - הביקורת הבינלאומית על ישראל. התגובה לכך תהיה אצלנו, כפי שהיתה במקרים אחרים בעולם, להסתגר, לטעון ש"העולם כולו נגדנו", לזעוק שאנחנו המוסריים ביותר בעולם, שמי מבקר אותנו אינו מבין אותנו ואת הבעיה שלנו, או שהוא פשוט אנטישמי. כך, בלב שלם, האמינו האפריקנרים וכך חשבו הסרבים. כך גם משוכנעים אפילו חברי משמרות המהפכה באירן. במצב של מלחמה מתמדת נוצרת ראיית מנהרה, ואין מכך מנוס.

מסיבה זו כמעט לא נערך, ולא יכול להתקיים בארץ, דיון אמיתי בדו"ח גולדסטון. נעשתה בו כמובן עוולה גדולה, ויש בו הרבה ליקויים ושגיאות. אבל התנהגות צה"ל במבצע עופרת יצוקה ראויה לדיון. אלא שבאווירת מצור אין לכך סיכוי. פגיעתו של הדו"ח בישראל כה קשה, שהוא נעשה נייר לקמוס לישראלים. אם אתה פטריוט אתה חייב להיות נגד הדו"ח וכל מה שקשור בו. ולא - אינך אלא בוגד. אין אפשרות אחרת.

במלאת עשר שנים לרצח רבין, ב-2005, תיארתי בספר יד איש באחיו רצח רבין ומלחמת התרבות בישראל את מאפייניה של מלחמה זו, שהביאה לרצח. הרצח, העזתי לנבא, יחריף אותה, והמשך הכיבוש יקצין את עמדות הצדדים. זה יימשך עד אשר הבעיה היסודית – לא, לא הקמת המדינה ב-48' זה היה מעשה צודק, אלא תוצאות מלחמת 67', תיפתר. ובהקצנה הזאת ינוע המרכז בחלקו הקטן שמאלה, וברובו הגדול ימינה.

ישראל נכנסת, סליחה, במידה רבה מכניסה את עצמה, למצור. ובאווירת מצור אסור להשמיע ביקורת עצמית, אסור לחרוג מן הקו האחיד שמתווה ההגמוניה. זה מה שהקרן החדשה לישראל טוענת מאז קמה. שנים רבות רק מעטים שמעו עליה. הפעם, בזכות "אם תרצו", יתמכו בה רבים נוספים. הם יהיו אמנם מיעוט, אבל הם ימלאו את החלל שנוצר עם התמוטטות השמאל הפוליטי. אז תודה לרונן שובל.

ולסיום. כמה סמליות יש בעובדה הבאה. בשבוע שבו התחוללה הפרשה פרסם כתב העת המעולה British Journal of Sociology חוברת מיוחדת, המציינת את 12 המאמרים הטובים ביותר שהתפרסמו ב-60 שנות קיומו. המאמר המצטיין לעשור הראשון של המאה ה-21 הוא מאמרו של הישראלי נתן שניידר (יחד עם אולריך בק). נושאו: הצורך לחולל מפנה פרדיגמטי גורף במדעי החברה, ולהחליף את הפרדיגמה השלטת שהיא לאומית במהותה, בפרדיגמה חדשה, קוסמופוליטית, המתחייבת מאופיו של עידן הגלובליזציה. אינני מצפה כמובן שחברי הכנסת שצווחו בשבוע שעבר "בוגדים, בוגדים", יבינו על מה אני מדבר.

* הכותב כיהן כעורך הראשי של "דבר" וכיועץ פוליטי לראש הממשלה יצחק רבין.