בחלוף שנה לשלטונו של ברק אובאמה, אפשר לסכם את מה שהיה ולהדגיש מה כדאי שיהיה בכל הנוגע לפועלו במזרח התיכון.
אתחיל בנוגע לכוונותיו. הן טובות. הנשיא השתלב במסורת של נשיאים אמריקנים והתאמץ להביא את הצדדים לשולחן המשא ומתן. מגיע לו ציון חיובי ביותר עבור המאמץ. גם המטרה שלו עולה בקנה אחד עם קודמיו. הוא הצהיר כי הוא שואף להשיג שלום בר קיימא בין ישראל לבין הפלשתינים והמדינות הערביות. במקביל, הממשל משקיע כדי לקיים את הקשר ההיסטורי בין ישראל לבין ארה"ב, וגם בנאומו בקהיר, שהופנה אל העולם המוסלמי, ציין אובאמה כי היחסים עם ישראל "לא ניתנים לערעור".
מבחינת האסטרטגיה, התמקד הנשיא בהחזרת הישראלים והפלשתינים לשולחן המשא ומתן. כמו תמיד, הגישה הישראלית - גישה שאנו, בליגה נגד השמצה, מסכימים לה - גורסת ששלום אמת יושג רק במו"מ ישיר שבו הפלשתינים יקבלו את הלגיטימציה של ישראל כמדינה יהודית ויכירו בצורך להתפשר. הדברים עולים בקנה אחד עם גישתו של הנשיא, ואנו תומכים בכך.
אבל קידום התהליך השתבש, כידוע. פחות בגלל הכוונות ויותר בגלל האסטרטגיה. העובדה שדברים משתבשים אינה יוצאת דופן. ג'ורג' בוש היה ידיד ישראל והאמין כי פיתוח ערכים דמוקרטיים בעולם הערבי יועיל להביא שלום. לרוע המזל, התמיכה שלו בעריכת בחירות בעזה הביאה את החמאס לשלטון, ועל ההחלטה הזו המזרח התיכון עדיין משלם מחיר.
ממשל אובאמה בחר, כבר בשלב מוקדם, ובמיוחד ברטוריקה הציבורית, להתמקד בעצירת ההתנחלויות הישראליות כמפתח להחזרת הצדדים אל שולחן, וזו הבעיה. מנהיגי ישראל, משני צדי התהום הפוליטית, מבינים כי בכל הסכם שלום סופי תצטרך ישראל לעשות ויתורים גדולים בנוגע להתנחלויות. ארבעה ראשי ממשלה - אהוד ברק, אריאל שרון, אהוד אולמרט ועכשיו בנימין נתניהו - הבינו זאת, ופעלו בעקבות זאת, כל אחד בדרכו שלו. אבל הנטייה לראות בהקפאת ההתנחלויות מפתח לשלום, נטייה שאפיינה את גישת הממשל מלכתחילה, עיוותה את הדרך לשלום.
להגביר הסנקציות על אירן
הנשיא כבר הודה כי הממשל העלה ציפיות לא מציאותיות לגבי היכולת של שני הצדדים לנוע קדימה, ובכך העלה ספק בנוגע לאסטרטגיה שלו. לכן הממשל מקבל ציון שלילי עבור האסטרטגיה שלו. האירוניה היא שאובאמה, ששלל את המדיניות של בוש והאמין בהאצת המשא ומתן, הביא לבזבוז שנה ללא שיחות. ויש לזכור כי ישראלים ופלשתינים כבר ניהלו משא ומתן, בלי הקפאה. מאחר שעתה בכל זאת מתחדש הסיכוי לשיחות, זו הוכחה שאפשר היה לדבר. על כן בכל הנוגע לתוצאות - הממשל מקבל ציון נכשל.
והנה הדברים שהייתי מצפה מאובאמה השנה. ראשית, להדגיש כי ישראל עשתה ויתורים משמעותיים, ועיכובים נוספים מצד הפלשתינים לא יתקבלו על הדעת. שנית, להדגיש את העומק המוסרי והאסטרטגי ביחסים בין ארה"ב לבין ישראל משום שהדבר קריטי למאבק העולמי נגד הלגיטימציה של ישראל, בייחוד על רקע דו"ח גולדסטון. שלישית, הייתי רוצה לראות את הנשיא מתמקד במה שבאמת ניתן להשיג בין ישראל לפלשתינים.
מה ניתן להשיג? שלום כולל אשר יפתור את סוגיות ירושלים והפליטים ופירוז המדינה הפלשתינית הוא חזון רחוק. מצד שני, שיתוף הפעולה הכלכלי והביטחוני בין ישראל לרשות השתפר, ועל הממשל לעשות עוד כדי לשפר את איכות החיים של הפלשתינים ואת הצלחת המאבק בטרור, ולא רק בזכות צה"ל.
ואם המו"מ יתחדש, הדגש צריך להיות ריאלי: הסכם טריטוריאלי בגדה המערבית. ישראל יכולה לשמור על גושי ההתנחלויות, כפי שסוכם במכתב בוש לשרון, ואילו הפלשתינים יקבלו הכרה במדינה בגדה ויזכו לפיצוי על השטח של גושי ההתנחלויות (אולי דרך חילופי שטחים). זו משימה אפשרית.
ולבסוף, להתמקד באיראן. הממשל נמצא בעמדה טובה להגברת הסנקציות כשאכזריות המשטר בטהרן נחשפה לעיני העולם. אמנם כעת האיום האיראני מופנה לישראל, אך איראן היא בעיה של העולם, לא רק של ישראל.
הכותב הוא מנכ"ל הליגה נגד השמצה