מה שהיה מוזר במיוחד בראיון הרדיו עם המורה לספרות מתיכון "רבין" בכפר סבא היה המאמץ הניכר שלה להדגיש כי לא בשיעור ספרות רגיל היא הביאה בפני תלמידיה את שירה השנוי במחלוקת של המשוררת יונה וולך, אלא במסגרת "בית המדרש" של בית הספר.
שוב ושוב חזר בדבריה צמד המילים "בית המדרש" כשתיארה כיצד נוהגים היא ותלמידיה ללמוד ב"בית המדרש".
קשה שלא לתהות על הלהיטות המתגלה לעיתים קרובות אצל אנשים שמגדירים את עצמם כלא דתיים להפוך את אי הדתיו?ת שלהם לדת בפני עצמה, וזאת על ידי שימוש במושגים הלקוחים מן העולם הדתי. העברית המדוברת היא אמנם שפת המקורות ה"דתיים" הקדומים של העם היהודי, ובאופן טבעי מתלבש החולין הישראלי, ההולך ומתהווה במדינת היהודים החדשה, במושגים מן המקורות האלה.
אבל בעוד שאין יפה יותר מלקרוא לבית הנבחרים הישראלי על שם "כנסת הגדולה", שהנהיגה את עם ישראל על פי חוקי התורה עד לפני כ?2,000 שנה; ובעוד שאין מרגש יותר מעיצוב דגל הלאום הכחול?לבן בצורת טלית שיהודים מתעטפים בה בשעת תפילתם - יש משהו צורמני, שלא לומר פתטי, בהגדרת פורום לימודי חילוני?למהדרין כ"בית מדרש". והתיכון הכפר?סבאי שבו מדובר הוא רק אחד מני רבים העושים כך.
כאילו רוצים לומר כי מה שמתרחש בתחומיו של משהו שנקרא "בית מדרש" הוא שווה ערך למה שהתרחש מאז ומתמיד, ומתרחש עד עצם היום הזה, בבתי מדרשות אותנטיים.
נציגי דת ישראל המסורתית
אתם לא תגידו לנו מה קדוש ומה נכון, הם כאילו מתריסים נגד מי שנראים להם - אולי בכלל בטעות - כנציגי דת ישראל המסורתית. גם לנו יש בית מדרש, ורק אנחנו נחליט מה קדוש ומה נכון לנו.
בשורה התחתונה, התנהגותה של הפקידות הבכירה של משרד החינוך בפרשה הזאת היא בעייתית מאוד. המטרות החינוכיות שמסמן שר החינוך גדעון סער, ושאותן חיזק גם ראש הממשלה נתניהו בנאומו בכנס הרצליה, עמדו בוודאי לנגד עיני מנהל כוח האדם במשרד החינוך בבואו למחוק את "השירים הללו" מתוכנית הלימודים.
אבל הבטחתו לפעול נגד המורה לאחר שיברר אם השיר "חוקי או לא" מעוררת דאגה פן מורים מוסמכים יצטרכו מעתה אישור של הממשלה כדי לבחור איזה שיר להביא בפני תלמידיהם בשיעור לספרות. ואז אנה אנו באים?
זה לא דומה לדברים שאמרה פעם שרת חינוך מסוימת נגד לימוד ספר יהושע, מפני ששיר של יונה וולך - גם אם לומדים אותו ב"בית מדרש" - איננו פרק בתנ"ך.
ובכל זאת, מי ששותק היום לנוכח פסילה "חוקית" של שיר בעל תכנים מסוימים פותח בכך פתח לפסילה עתידית של שירים, או של פרקי תנ"ך, בגלל תכנים אחרים או בגלל סיבות שמפחיד אפילו לדמיין אותן.
ביטויים מיניים בוטים
את שירה של יונה וולך "אתה חברה שלי", שבעטיו קמה המהומה, אולי באמת מוטב לא ללמד בכיתה י"ב.
לא מפני שיש בו ביטויים מיניים בוטים - בני הנוער של היום רגילים, לצערנו, לביטויים כאלה ואף לביטויים בוטים יותר, ואין לחשוש שוולך ז"ל תזעזע אותם במילותיה.
אלא מפני שראוי שכל מורה ישקול היטב, לא עקב פיקוח משרד החינוך אלא בפיקוח מצפונו ואחריותו האישית כלפי תלמידיו הצעירים, אם אין בעיסוק בשיר הספציפי הזה משום עידוד יותר מדי גורף להומוסקסואליות.
המורה עדנה רש ראויה לכל שבח על שהצליחה, כדברי תלמידיה, "להעביר צמא לידע וחוויה של למידה" ולקרב אותם לקריאת שירה עברית.
ובכל זאת, הרי אפשר לבחור, גם מבין שיריה העוצמתיים של וולך עצמה, כאלה שיעודדו אצל הקוראים הצעירים סובלנות כלפי כל אדם - גם כלפי אדם בעל נטיות הומוסקסואליות - מבלי לעודד אותם לראות, דווקא בנטיות כאלה, את פסגת האהבה והתאווה שאדם יכול לשאוף אליה.