האם מתחילים לדבר ביזנס?

רעמי תותחי הרטוריקה שעדיין נשמעים בשדה הישראלי?סורי אינם יכולים לחפות על הרחש בחזית האחרת, המו"מ האפשרי בין ישראל לבין הצד הפלשתיני.

בקרב ה"שביעייה" של ישראל, כלומר חבורת הסוד הקובעת, ששת השרים בראשות נתניהו, קיימת הערכה מפוכחת כי גם אם יחלו שיחות קרבה בין ישראל לבין הצד הפלשתיני, לא מדובר בצעדים לקראת הסכם קבע עם הפלשתינים, וזאת חרף מסעותיו של השליח מיטשל והתרוצצויות של אבו מאזן בין מנהיגי המדינות הערביות.

אם כן, מה פשר הכותרת אשר ניפק ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאומו בנעילת כנס הרצליה, ולפיה יש לו יסוד להאמין כי בתוך שבועות ייפתח מו"מ עם הצד הפלשתיני?

ובכן, זהו ה"יסוד" שאליו כיוון נתניהו במשפטו היחיד בעניין זה בנאומו: אבו מאזן מנסה כעת לגייס תמיכה, בקרב סביבתו המדינית התומכת, להסכים לשיחות קרבה עם ממשלת ישראל, תחת המטרייה של הליגה הערבית.

הידיעה בנוגע לכך קיבלה אתמול חיזוק בכותרת הראשית של עיתון "הארץ".

מאמציו של מחמוד עבאס נובעים מכך שעד כה נראה כי המנהיג הפלשתיני לא השיג שום מטרה מדינית ממטרותיו, אף שהיו בגיבוי של ארה"ב: הוא לא השיג הקפאה מוחלטת של הבנייה ביו"ש, גם בירושלים, למשך שלושה?ארבעה חודשים.

גם דרישתו כי ארה"ב תמציא התחייבות בשמה של ישראל לראות בקווי 67' מעין "קו התייחסות למו"מ" בדבר גבולות הקבע - לא התקבלה.

ארה"ב לא הגישה לאבו מאזן התחייבות כזו.

היה בכיר אחד בירושלים, "חשדן" מן הסתם, שבדק אם אכן ניתנה התחייבות כזו. התשובה שקיבל היתה שלילית. לא ניתנה התחייבות. לכן אבו מאזן שרוי ב"מצב בעייתי", בלשון המעטה, ומוצאו היחיד מהסבך הוא הסכמה לשיחות קרבה עם ישראל.

השאלה הגדולה היא אם אבו מאזן הוא המנהיג הפלשתיני שיוכל להכריע בשאלת גבולות הקבע של ההסדר. האם יוכל לחתום על פתרון בשאלת הפליטים, בשאלת ירושלים?

האם בכוחו, בסמכותו, לוותר, ולו במילימטר אחד, בשמו של העם הפלשתיני, אשר בין כה וכה הוא אינו מייצג את כולו, בסוגיות כבדות משקל אלה?

בקרב מקבלי ההחלטות בממשלת ישראל אין מי שמאמין בכך.

על כל פנים, בשיחות הקרבה, אם ייפתחו, תציג ישראל את דרישותיה, כפי שנוסחו בנאום בר?אילן של נתניהו: הכרה ב"שתי מדינות", אבל בתנאי של הכרה פלשתינית בישראל כמדינת הלאום היהודי, ללא מימוש זכות השיבה, ופירוזה של מדינה כזו.

ומי בעצם אחראי לחוסר התזוזה שבין מדינת ישראל לצד הפלשתיני? בכירים בירושלים מטילים את האחריות על הדיפלומטיה האמריקנית.

מבחינתם, העומד בראשה, הנשיא אובאמה (ולא מזכירת המדינה קלינטון), כשל בשנת כהונתו הראשונה בשדה המזרח?תיכוני.

הנאום בקהיר, הנאום באנקרה, המסע לסעודיה - כל מכלול הפנייה החמה, שלא לומר מחניפה, אל ליבו של האיסלאם, נטעה תקוות שווא בקרב הפלשתינים.

אפילו ד"ר יוסי ביילין בא בטענות חריפות, אשר אותן השמיע בפומבי, אל הממשל האמריקני, אשר שנת כהונתו הראשונה היתה, לשיטתו של ביילין, בבחינת בזבוז זמן.

הלוא זה לא מכבר הודה הנשיא ברק אובאמה בראיון ל"טיים" כי הממשל האמריקני לא העריך נכונה את הקשיים הפנימיים, הפוליטיים, הקיימים בשני הצדדים.

אך למעשה כדי להעריך קשיים אלה אין צורך במועצה לביטחון לאומי, אלא פשוט לקרוא את התמצית היומית של תרגומי העיתונות הישראלית.

ואם לרדת מן הטפחות של העימות הישראלי?פלשתיני אל המסד: באמת, היכן היא אותה תשתית לשלום, בצד השני, כאשר הטלוויזיה הפלשתינית, ולא רק זו של חמאס, משדרת דברי הסתה נוראיים נגד העם היהודי?

ואולי לפני דרישה להכרה, למשל ב"גושי התיישבות" (שבהם בנימין נתניהו נטע עצים לאחרונה), אפילו תוך חילופי שטחים, ראוי שנתניהו יציג דרישה חד?משמעית לפיקוח ולבלימת ההסתה נגד היהודים באשר הם.

זה, לעניות דעתנו, צריך להיות הסעיף הראשון בשיחות הקרבה, אם ייפתחו, עם הרשות הפלשתינית.