פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הצעה: קריית שמונה תסופח לתל אביב

      הדרך של שר התחבורה לפתור את מצוקתה של הפריפריה היא לשמר ולחזק את המרכז, ולגרום לשאר האזרחים לכלות את זמנם בהגעה אליו. שרון קנטור על האיוולת של תכנית "נתיבי ישראל"

      אדם כלשהו, לא משנה מיהו ומה הוא עושה למחייתו, אומר את המשפט הבא: "לא יתכן שצעיר שגר בקרית שמונה ורוצה ללמוד יצטרך להגר לתל אביב". מהו לדעתכם – וזה, אזהיר מיד, חידון שאינו נושא פרסים – המשכו הטבעי של משפט כזה:

      א– יש לדאוג לכך שליד קרית שמונה יהיו מוסדות לימוד ראויים
      ב– יש להעביר את קרית שמונה לאזור תל אביב

      רובכם הסביר - משכילים, בורים או סובלים מהפרעת קשב - יבחרו בוודאי באפשרות א'. כאן לצערי אתם חלוקים עם שני אנשים: שר התחבורה וראש הממשלה שבוחרים דווקא באפשרות ב'. אין לי בעיה עם מקוריות ואינדיווידואליזם, אבל המחיר שלהם הפעם עלול להיות גבוה למדי. משהו בין 50 ל- 90 מיליארד שקל מהכיס שלכם, עוד לא סגור.

      יושב שר התחבורה ישראל כץ אצל "לונדון את קירשנבאום" ומספר שם על הצעיר הדמיוני הזה מקרית שמונה ועל הפתרון שנמצא למצבו: תכנית "נתיבי ישראל". כמו בכל דבר בעולם, גם בתכנית הזו יש טוב ורע: הטוב הוא תיקון ושדרוג מסוים של כבישים וקווי רכבת קיימים, אבל היוזמה לרשת את כל הארץ במסילות רכבת וכבישים תחת דגל הצלת הפריפריה היא הרע במיטבו.

      לחזק את החזק, להחליש את החלש

      ההנחה שהמרכז בישראל משגשג יותר מהפריפריה היא נכונה. הנתונים מצביעים על אחוזי אבטלה גבוהים יותר ועל ממוצע משכורות נמוך יותר בפריפריה, ואין צורך בנתונים כדי לדעת שבפריפריה יש גם שירותי בריאות טובים פחות, פחות מוסדות תרבות, פחות בתי ספר (מאידך יש שם גם פחות בני אדם, שזה דווקא מאוורר קצת את הראש). הדרך של שר התחבורה לפתור את מצוקתם האמיתית של אנשי הפריפריה, היא להשאיר את המרכז במרכזיותו, לשמר ולחזק אותו כלב הפעילות העסקית והחינוכית ולגרום לאנשי הפריפריה לכלות את השעות בהם אינם נאבקים על פרנסתם בנסיעות לאותו מרכז שוקק. בתמורה לשיפור זה ברמת חייהם יסכינו וודאי אנשי הפריפריה עם עבודות התשתית שימשכו עשר עד 15 שנה ועם אובדנם הצפוי של שטחים פתוחים ואוויר טוב שניחמו אותם עד פרוץ תוכנית השינוע הגדולה של ישראל.

      את המימון למיליארדים חושבים בממשלה לממן מייקור מס הדלק שגם אותו ישמחו וודאי תושבי הפריפריה לספוג עד שתושלם הקמת הרכבת שתאפשר להם להשקיע את עמלם במרכז. בואו ונדמיין ביחד את אותו צעיר מקרית שמונה שרוצה כל כך ללמוד במרכז וכבוד השר רוצה כל כך לאפשר לו. לאחר שהוסיף צעיר זה 4-5 שעות נסיעה ללו"ז שלו מדי יום – האם הוא יכול להספיק גם למלצר בארומה-אצבע-הגליל כדי לממן את לימודיו? או שמא מניח כבוד השר שלהוריו של הצעיר, כשאנשי פריפריה ותיקים, יש את הסכום המלא הדרוש ללימודים באוניברסיטת תל אביב או באחת ממכללות המרכז?

      אנחנו בדיוק כמו איטליה וארה"ב

      לחיזוק חזונו מביא השר כץ את איטליה (300 אלף קמ"ר, 59 מליון תושבים) וארצות הברית (כמעט 10 מליון קמ"ר, 300 אלף תושבים) בהן, לטענתו, העסק הזה עובד יופי. מה הקשר בין תכנון-העל של שתי מדינות אלו לישראל על 7 מליון תושביה ו- 22 אלף קמ"ריה האומללים? ואם זה לא מספיק קורא השר לימינו, באותו ראיון ממש, גם את מנחם בגין ז"ל ופרויקט שיקום השכונות שלו שעדין מפרפר. אזכורם של בגין והשכונות בהקשר זה הוא יותר ממופרך: "שיקום השכונות", הפרויקט החברתי הגדול שטרם הושלם הוא היפוכה המוחלט של תוכנית "זיפות ישראל". לפני שערקה המדינה לכוכב הלכת ע"ש אורוול, המלים "שיקום השכונות" משמען היה, במפתיע, שיקומן של השכונות. שיפוץ, שיפור ושיקום פיסיים וקהילתיים תוך שימת האדם במרכז, הסתכלות על החיים בפריפריה בגובה העיניים והכרה בכך שקרבת מקום מגוריו של אדם למוסדות המסחר והציבור היא שיוצרת רשת חברתית ומונעת עזובה חברתית.

      האיוולת הזו של שינוע המונים, בזבוז משאבים וקרקעות ומיצובה הסופי של הפריפריה כאסופת ישובי-שינה נקראת, בפי המומחים, "השוואת רמת החיים בדרום ובצפון לזו שבמרכז". בתקציב המשוגע של הפרויקט הזה, ניתן היה, למשל: לתת הטבות למורים ומרצים בפריפריה, להקים מוסדות חינוך ייחודיים, לסבסד ארועי תרבות ולסייע לעסקים קטנים – כל זה אולי לא היה משווה את רמת החיים של הפריפריה למרכז, אבל היה משפר אותה, מנשים אותה ומחייה אותה הרבה יותר מתכנית "נתיבי ישראל כץ", שאם תאושר, תקבור בבטון ומלט את סיכויי הפריפריה לפיתוח של ממש.