הזמן חולף והצנטריפוגות מסתובבות

בכל אירוע דרמטי נראית הדמוקרטיה חלמאית, מיושנת, מנותקת מהמציאות, איטית, "לא מבינה". אויביה חותרים וחופרים וזורעים ייאוש ומצביעים על חולשת דעת הקהל הדמוקרטית?בורגנית, ומבטיחים לעמיהם הנדכאים כי הניצחון ממתין להם מעבר לדלת, מיד לאחר הצעד הבא. רק אז - לרוב, אך לא תמיד - מתעוררת הדמוקרטיה ברגע האחרון והופכת את תמונת המצב על פניה, ובמחיר יקר מהנדרש.

המהפך מתרחש דרך קבע ברגע שבו אויבי הדמוקרטיה מותירים את מגיניה עירום ועריה; במצב שבו מנהיגי הדמוקרטיה אינם יכולים לשקר לעצמם כאילו הרוק הוא גשם.

תזכורות? הסכם מינכן מול נוויל צ'מברליין עד שהגיע וינסטון ספנסר צ'רצ'יל. באיחור, אבל לפני שהכל היה אבוד. פרל הארבור והנשיא פרנקלין דלנו רוזוולט. שוב באיחור, ושוב לפני שהכל היה אבוד. לפני כן הסכם הדמים מולוטוב?ריבנטרופ ב?1939, אבל אחר כך הקרב בסטלינגרד ב?1943. אפילו ביתוק ברלין במהלך של הסובייטים, שנענה ברכבת אווירית אמריקנית תקיפה בשלהי שנות ה?40.

עכשיו מדובר באיראנים. הם מתעתעים במערב זה כמה שנים. הם מסרבים להידבר. מבטיחים להידבר. אינם מסכימים להידבר. בינתיים הזמן חולף והצנטריפוגות מסתובבות, והמערב ניצב מהופנט, ומדינות ערב מדרבנות את אמריקה ואירופה להתניע את כוחן מפני שטהרן משקרת, הן מכירות את האייתוללות.

נראה כי שוב - באיחור, אבל לפני שהכל אבוד - חלה התעוררות בארה"ב. הסנאטור ג'וזף ליברמן, שר ההגנה רוברט גייטס, העמיתה הילארי קלינטון, וזה כבר קרוב מאוד אל ברק אובאמה - ואמריקה מנבאת בקול אחיד כי אין עם מי לדבר ואין על מי לסמוך, וחובה להדק את הסנקציות ולאחריהן מגיח הכוח הצבאי. אין כישראלים המבינים כי זמן יקר חלף לבלי שוב; שמלכתחילה לא היה סיכוי לבלום את איראן בהסכמה; ושחבל על כל יום. אולי מפני שהיהודים מבינים בסכסוך עם איראן - כבמשברים אחרים - כי כאשר "פורעות באה לעולם אין מרגיש בה תחילה אלא יעקב".

מכל מקום ההתפתחות האחרונה מלמדת כי תיתכן התפכחות מערבית. אמריקה ולאחריה אירופה, ואולי אפילו רוסיה וסין הציניות, יצטרפו להטלת הסנקציות, ובלבד שמנהיגי המערב לא ילכו שבי אחרי חרושת המילים הכוזבות והנבובות של הנהגת טהרן. שכן מבירת איראן יצאה אתמול קרן של אמת בסיסית כאשר מחמוד אחמדינג'אד הודיע על העשרת אורניום עשירה בממדים מסוכנים.