כמה שרציתי כלב

"חכה!", "אסור!", "לא!", צעקתי בסמכותיות כושלת על הכלב המגודל שגרר אותי כמו עלה נידף ברוח לאורך הפארק, קריאות שהפכו במהרה לתחנונים ומלמולים מביכים כמו "נו", "בבקשה", "כפרה עליך", "התקף אסטמה", וכדומה. דבר לא עזר. לשון הכלב הרטובה התנופפה לכל עבר עם קצב דהירתו, שולחת ליטרים של ריר לאחור, היישר אל תוך פניי הסמוקות והמתנשפות.

קשה היה שלא להאשים באותם רגעים את האגו המצ'ואיסטי המטופש שלי, שדחק בי לאמץ דווקא את הכלב הגדול ביותר בכלבייה. בעודי נגרר בחול ותוהה על קנקן החלטתי לאמץ את קינג קונג, החלו לצוף בדמיוני חזיונות על פינצ'רים ננסיים בעלי עיניים בולטות שנראים כאילו חנקו אותם בסרט מצויר, ותמונות של עדרי פיקינזים קטנים נובחים בצווחנות עד שכל תאי מוחי מתנפצים לאלפי חלקיקים. לא לא, אני טיפוס של כלב גדול. לא נותרה לי ברירה אלא לשנס את מותניי וללמד את הגורילה מזילת הריר שלי מי לובש את המכנסיים במערכת היחסים הזו.

חיפוש קצר באינטרנט חשף אותי למגוון שיטות שאמורות לפתור את הרגל המשיכה ברצועה של כלב המזחלות שלי. "אם כלבכם מושך, כל מה שעליכם לעשות זה פשוט לעצור ולהפסיק להתקדם", היה כתוב. כמה נפלא, חשבתי לעצמי – פשוט ולעניין. רוח של תקווה ואופטימיות מילאה בבת אחת את ליבי, במחשבה שמעתה והילך אני אוציא את כלבי לטיול ולא ההפך, ואמנע מעצמי פדיחות בהם אני נגרר כמו בובה במורד הרחוב ומתנצל בפני כל עובר אורח תמים שמעז לגלות עניין ולו הקל ביותר בכלבי, ונהפך תוך שניות למיצג אמנותי מלא כתמי בוץ וריר. לא עוד! בביטחון והתרגשות קלה, החלטתי לצאת ולנסות את השיטה מיד, ולהראות לכלבי מי הבוס. "קינג קונג!" הצהרתי בטון סמכותי תוך זימון הקול העמוק שברשותי, "אנו יוצאים לטיול!". קשרתי את הרצועה היקרה והעמידה שרכשתי בעוד מועד סביב צווארו השמן של כלבי בידיים רועדות, היישרתי אליו מבט לוחמני, ופתחתי בעדינות את הדלת.

תחילה, הכול הלך טוב. צעדנו לאיטנו בקצב שאני קבעתי, וכלבי היה רגוע למדי, ללא חתולים, מכוניות, אנשים, צמחים, עמודים, או חיפושיות שיסבו את תשומת ליבו. ידעתי שגם אם ינסה למשוך, אני כבר אדע כיצד להתמודד עם זה. בדיוק אז, זה קרה. כמו בסרט הוליוודי דל תקציב, הכול התרחש בהילוך איטי. ראיתי אותה יוצאת מהמכולת, כיוון דרום מערב, מרחק של 200 מטר. קודם הבחנתי ברגליה הלבנות והארוכות, אז בתלתליה הבהירים שכיסו את פניה באצילות, ולבסוף בזנב. קטן, שובב וקופצני.

כיווצתי את מבטי והסתכלתי עמוק אל תוך עיניו של כלבי. הוא הביט חזרה, עיווט את לסתו בחיוך ממזרי, וידענו. ידענו שזה רגע האמת. שתלתי את רגליי באדמה, ליפפתי את הרצועה סביב ידי הימנית, ואימצתי עמדה של לוחם סומו. עוד בטרם הספקתי לקחת נשימה עמוקה, זינק כלבי כמו מטוס קרב בדרך למשימתו, ואני, שלא לקחתי בחשבון את משקלו של קינג קונג, מצאתי את עצמי מעופף באוויר, נוחת בקושי על הקרקע וגורר את רגליי על האספלט כמו בסקי מים.

לא ברור לי כיצד הגענו כל כך מהר אל היעד, או איך נותרתי בחיים, אך כל מה שזכור לי, זה שמעולם לא ראיתי יצור חי נע במהירות כה גבוהה רק כדי להסניף ליצור אחר את הישבן. "לא!", "כלב רע!", צווחתי בקול גבוה ומיואש להחריד, תוך ניסיון להסדיר את נשימתי. "ב.. ב.. בוא!", ניסיתי לומר, אך במקום זאת יצאו לי דמעות. "אולי תיקח אותו לאילוף.", הגיח לפתע קול. הרמתי את מבטי, וראיתי בחורה צעירה ויפה אוחזת ברצועה שנמתחה עד לצווארה של הכלבה הלבנה שהרסה את יומי. "מה?", ניסיתי לומר, אך במקום זאת יצא לי ציוץ מביך. "אני מכירה מקום טוב, תרשום את המספר שלי ואפנה אותך כשאגיע הביתה."

מבולבל קלות, הנהנתי ורשמתי את המספר, שעה שכלבי ביצע את זממו בחברתו החדשה ברקע. "בואי!", פקדה הבחורה על כלבתה הצייטנית והסתובבה לדרכה. "תודה", סיננתי לכיוונן והורדתי את מבטי אל קינג קונג שהתנשם בכבדות והביט בי באדישות, כאילו דבר לא קרה מעולם. "אנחנו הולכים לעשות המון כיף, אתה ואני", לחשתי כמו ממתיק סוד, והנחתי לקינג קונג למשוך אותי הלאה עם ראש מורם, שרירים תפוסים, וחיוך מיליון דולר.