פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סיפור ישראלי: ניצחון הרוח על החומר

      שמונה שנים חלפו מאז אותו לילה מר ונמהר. מוצאי שבת, 16 בפברואר, 2002. קר. יושבים לשתות את מרק הבצל המוקרם שהכינה, מוסיפים מעט קרוטונים ומצחקקים. טלפון. סע לבית החולים. אירע פיגוע. שירה נפצעה. מה מצבה? לא ידוע. סע. צריכים אותך.

      בדרך מנסה להשיג מידע. לשווא. בחדשות מודיעים על פיגוע התאבדות בפיצרייה בקרני שומרון. אבל היא לא משם. הספק מחלחל והפחד מאכל את התקווה. הימים ימי הפיגועים הגדולים. תחושת כאוס באוויר. מתי יגיע תורנו? הנה זה בא. הלילה ההוא ייקחהו האופל, הלילה ההוא בא.

      רצים במהירות לחדר המיון, ושם אני רואה את אמא של שירה. אחותי הגדולה. יושבת שפופה לפני חדר הטראומה. פניה מפוררות וקולה נוזל. אחותי החזקה, משענתי ברגעי משבר, היתה לכלי ריק.

      שירה עשתה את השבת אצל חברה בקרני שומרון, ובמוצאי השבת נסעו לקחתה. בינתיים הלכה עם חברתה למרכז המסחרי, לנשנש פיצה. לימים סיפרה לי שראתה אותו, את המחבל המתאבד. עיניהם נפגשו. משהו בתוכה אמר לה שהוא לא בסדר. לא הספיקה לחשוב, כי אז אירע פיצוץ אדיר ששאב אותה לחור שחור. מי שהיה קרוב נהרג. שירה קרובה.

      בדרך לשם שמעו את הפיצוץ. אבא של שירה, קצין בכיר במילואים, תפס את הנשק ורץ. לא חשבו שהיא מעורבת. אינסטינקט של מסירו?ת, לרוץ ולסייע. אבל אז התקשר, צועק "שירה פצועה, שירה פצועה", וא?ם רצה לחפש אחר בתה. ההרס רב. הנה בתי. בתי?! התקשתה לזהותה. באמבולנס הדוהר מילמלה שברי פסוקים עתיקים וסרטים חלפו בראשה. ושירה לפניה, מוטלת בין חיים למוות. שירה היפה, החזקה. ספורטאית מצטיינת. היעמוד גופה בעומס?

      קמעה קמעה נאספה המשפחה. עוטפים אותה במבטים מעודדים. מישהו יצא והודיע ששירה נכנסת לניתוח. מזהים גופי מתכת בגופה, אחד נראה באזור הלב. הנה היא באלונקה, מורדמת ומעליה יער חוטים, מובלת לניתוח.

      עד דומם ללילה שניצח את האופל

      בדרך זקוקים לחתימה. האבא הגיע משדה המערכה. נשאר לסייע וכעת עומד להתמוטט. לא יודע את נפשו. מבעד למסיכת הגבר נגלה ילד. אחותי מלטפת אותו. הוא נשען עליה. סיכויי הניתוח אינם ידועים. ניתוח לב פתוח. מה עושים? אומרים לו לחתום. יהיה בסדר. שירה תצא מזה. גם אני מרגיש כך.

      הדקות זוחלות. שעה רודפת שעה. חוסר הוודאות מצמית. הרופאים בניתוח. בינתיים אומרים תהלים. מחבקים. מילות עידוד ואמונה נזרקות לחלל האוויר. שם למדתי את כוחן של מילים. בל נקל ראש במילות עידוד ותמיכה. הן מטהרות את הסביבה ונוסכות תקווה.

      לאחר נצח יוצא רופא מחדר הניתוח, ניכר שעבר חוויה לא פשוטה. מספר שהצליחו לחלץ מתוך החדר הימני של ליבה מסמר פלדה שלם, חילוץ נקי. הוא לא מבין איך המסמר לא קרע את הלב. 32 שנה הוא מנתח ומעולם לא ראה דבר כזה. מצבה קשה אבל יציב. יהיה בסדר. הנה המסמר, הושיט קופסת פלסטיק, שימרו עליו. שיהיה מה להראות לנכדים.

      ואז השיקום הארוך בבית החולים "שניידר". חודש לאחר הפיגוע, בזמן שנסעו מבית החולים הביתה לע?נ?ב, רדף אחריהם רכב וריסס אותם בכדורים. הנהג חזר על עקבותיו לחיילים במחסום, בעוד הרכב היורה מזנב אחריהם וממטיר יריות. כמה ניסיונות יכולה לעבור ילדה בת 14?

      עם הזמן גיליתי שהשנים הקשות שקדמו לפיגוע גיבשו את שירה וחברותיה, ויצרו אצלן מעין סוג של מוכנו?ת איומה. עיתים נדמה שכל מי שסבב אותה חווה טראומה קשה יותר משירה, שנהגה לצחוק על עצמה ועל המקרה. אם אינני טועה, ניסו להצמיד לה פסיכולוג לדובב את הטראומה, אבל שירה הבריחה אותו די מהר, מותירה אותו עם טראומה מקצועית משלו.

      שמונה שנים עברו מאז. שירה השתקמה. הצלקות נותרו, אבל היא יפתה יותר ויותר. בכל שנה חגגה את יום הניתוח כיום הולדתה החדש. היום, כמה ימים לפני יום הולדתה השמיני, תצעד שירה אל חופתה יחד עם עמיחי. יהיה שם אורח נוסף: מסמר הפלדה, חנוט בצנצנת. ע?ד דומם ללילה ההוא שניצח את האופל.