צו השעה: חשיבותו של נאום המורשת

זה שנות דור אני ממתין בחוסר סבלנות ל"נאום המורשת" שנשא בנימין נתניהו ביום רביעי בכנס הרצליה.

וזה לא היה נאום סגפני. שום דבר ברוח צ'ה גווארה. אולי אפילו היה הנאום מתקתק משהו, כדי לא להרתיע את הנוער, שנפשו יוצאת כל קיץ לחו"ל ולמותרות, עם ההורים ובלעדיהם.

אך הוא אמר את העיקר: כדי לשרוד כאן לא צריך להסתובב ליד מגדל אייפל וברכבת התחתית של ניו יורק, אלא ללעוס חמציץ ביום חם במורד ההר מזכרון יעקב למעגן מיכאל; וכדי לדעת שכדאי לנו, יש לאהוב בגוף ובנפש מתחת לעץ, בין פסגת הר הצופים בדרך האלכסון אל גת שמנים, ובכל אתר ואתר בארץ הקטנה אך הייחודית הזאת.

אמי אורה חזרה והזכירה את הטיול שבו השתתפה כתלמידת הגימנסיה העברית הרצליה, ממזרח לירדן, כחוויה עמוקה שנשאה בליבה עד יומה האחרון; ואני מעוגן בארץ הזאת גם בגלל מחנות הנוער באפיקים בסמוך למוצא הכנרת, וכפר רופין שעל גדות הירדן, וצאלים, שנחשב פעם לקיבוץ בנגב הפרוע והמרוחק.

זה נעלם, ונתניהו הבטיח להחזיר את הדור הצעיר אל ארץ אבותיו. לא במקום ההנאה האישית, אבל כערך של הזדהות.

כמה דובר על כך עם ראשי תנועת העבודה, ראשי ממשלה כשרי חינוך, וכולם אמרו "כן, כן" ועשו "כלום, כלום". עכשיו יש הבטחה. אולי יהיה גם תקציב. ההכרעה תהיה במבחן התוצאה.

הניסיון להחזיר את הנוער אל מקורותיו אינו קל כלל ועיקר. הוא עומד בניגוד למגמה, שישראל חייבת להשתלב גם בה, והיא הגלובליזציה.

בלעדיה תיגרר המדינה מאחור כמדינה מפגרת; עימה היא עלולה להישאר ללא טובי בניה.

זו הסוגיה שמונחת לפנינו: כיצד לייצר בארץ היי?טק ברמה אמריקנית ולגרום לעוסקים במלאכה להישבע בשמה של ראש פינה ולא להיתפס לחיים הנוחים בקליפורניה?

ברור שילדינו ונכדינו במדינת ישראל הם יהודים, אבל רבים מהם קרובים יותר בהלך רוחם ובמחשבתם לצעיר אמריקני בהרווארד מאשר לאח כתום בישיבת ההסדר בעלי, שלא לדבר על חרדי במאה שערים בירושלים.

ההתמודדות הזאת אינה חדשה.

ש"י עגנון הבחין בה בראשית המאה ה?20 כשעמד על הבחירה בין ירושלים לבין יפו, גרעינה של תל אביב, ב"תמול שלשום".

ההתמודדות מתקיימת בתוך הציונות ובינה לבין מתחריה, ובעיקר בין העם היהודי בישראל לבין שאר העולם הטכנולוגי המפותח.

לא נחוצה הכרעה. דרוש איזון. אבל יש לפחות הכרזה בכיוון הנכון.