להפיל את חומות החשדנות

מורה יהודייה שבחמש עשרה השנים האחרונות מלמדת בבית ספר בישוב ערבי, ומורה ערביה שמלמדת בבית ספר ובו תלמידים יהודיים כיכבו לאחרונה בחדשות ערוץ 2, בכתבה שעסקה ב"תופעה" החריגה הזו. מסתבר שבישראל של שנת 2010, זהו מקרה חריג, שכמעט עונה לקריטריונים של "חציית הקווים".

לכל אחת מגיבורות הכתבה החינניות הייתה סוג של אמירה חברתית: "אנחנו שוברות את הסטריאוטיפים, על יהודים אצל הערבים ועל ערבים אצל היהודים". הדבר משום מה לא הפריע לתלמידיה היהודים של המורה המוסלמית לומר למצלמה, שהם לא אוהבים ערבים. "ומה עם המורה שלכם?" שאל הכתב. "היא שונה, זה משהו אחר..." - התלמידים לא היססו... השיחה הזאת הזכירה לי נשכחות, משהו מוכר צלצל באוזניי, משהו מעברי האישי כילד יהודי במדינה נוצרית: "אתה לא כמו כל היהודים... אתה שונה, בוא לשחק..."

ישראל היא מדינה שבה חי מיעוט ערבי משמעותי מאז שהוקמה לפני 62 שנים. יהודים וערבים בישראל מחזיקים באזרחות זהה, ולמרות זאת עדיין מתנהלים כאילו כל עם חי במדינה משלו. מאז ומעולם, היחסים בין שתי הקהילות מאופיינים בחשדנות ובחשש הדדי. היהודים והערבים בישראל לא מכירים זה את זה ובעיקר חשים רגשי נחיתות עזים אחד כלפי השני. המציאות הזו לא נוצרה היום וסיבות רבות לה, היסטוריות, תרבותיות ובעיקר פוליטיות. גם באזורים שבהם שני העמים חיים זה לצד זה, כמעט ולא נוצר חיבור אלא להפך.

המגע בין יהודים לערבים בערים המעורבות תכופות גורם לסכסוכים אלימים. למה לא נוצרו בישראל עד כה תנאים להקמתם של יישובים מעורבים חדשים (למעט מקרים בודדים דוגמת נווה שלום)? למה תפיסה קהילתית ישראלית כולה מושתתת על עקרון יישוב אחד לעם אחד ולא למשנהו?

התשובה לכך איננה חד משמעית, וייתכן ונמצאת אי שם בהיסטוריה של העם היהודי שצורת החיים המסוגרת בגטאות מרצון ובכפיה אפיינה אותו במשך מאות שנים. כפי שיצרו הגטאות תרבות ולשון ייחודית, הם גם היוו קרקע פורייה לתסכול, לחוסר תקווה ולתחושת האובדן. הציונים הראשונים חרטו על דגלם את עיקרון הבריחה מהגטו, הם מרדו בעברם ובתרבותם וכנגד כל הסיכויים הקימו לעצמם מדינה חדשה לעם היהודי החדש. צורות יישוב וקהילה חדשות נוצרו בישראל, יהודים שוב אחזו בקרקע – תם עידן הגטו. האומנם?

הסכסוך שפרץ עם הערבים, שאכלסו את ארץ ישראל לפני שהחלו להגיע לכאן החלוצים, גרם ליצירת גושי התיישבות יהודית ליהודים בלבד. מאז לא חל כל שינוי וההתפתחות התרבותית, החברתית והאורבנית בישראל מתנהלת בשני ערוצים מקבילים – ליהודים לחוד ולערבים לחוד. כשמתבוננים במצב הזה נדמה לפעמים שהתנועה הציונית במו ידיה הקימה במזרח התיכון את הגטו היהודי המודרני. כמה אירוני!

האם לא הגיע זמן של האבסורד הזה להסתיים? האם ישראל לא התבגרה מספיק כדי להפוך להיות אומה מודרנית, אומה נורמאלית? והתשובה היא, שכן! לא מאוחר עדיין לצאת מהגטו