העולם מתחלק לשניים: אלו שתמיד יודעים מה ללבוש, ואלו המסורבלים, שלעולם יסתבכו. יום אחד הם ייצאו מהבית בשכבה בודדת וירעדו מקור, וביום השני, כשהם יחשבו שהנה, הם הולכים לנצח את המערכת המטאורולוגית, הם ייטפו זיעת פברואר בין שכבות של בגדים. בידם של אלו תמיד תמצאו איזו שקית, לעתים גם שתיים, שתמיד יקרעו באמצע הדרך. לפעמים את השקיות יחליף מעיל כבד שאין בו שום צורך, או סתם תיק ענק העמוס בממחטות נייר משומשות, חצאי סיגריות שנקרעו ומציתים שלא עובדים. ובהתאם לקלישאה הטוענת שמי שגר בבית מבולגן גם חייו מבולגנים, חייהם של המסורבלים לא ממש מפורסמים בפשטותם. כל פעולה יומיומית הופכת עבורם למסע ייסורים שבו אין מנצחים, במקרה הטוב - יש רק קצת פחות הפסדים.
לא הייתם צריכים לראות מדדה אותי באותו יום, עם מעיל ותיק שאיכשהו הצליח לשקול אפילו יותר ממני, כדי לדעת לאיזה קבוצה אני שייכת. את מסע התלאות שלי החלטתי לסיים במרקפה. המקום, שנמצא דווקא על בן יהודה הבעייתי, הוא מסוג הקונדיטוריות הנוסטלגיות, שעברו איזה שיפוץ ועכשיו הן מעין יצור כלאיים, המכיל, לצד מדפי המאפים המוכרים, גם כמה כיסאות ושולחנות לבנים, מכונת אספרסו ותפריט הכולל סנדוויצ'ים ודומיהם. את המקומות האלו אמנם אי אפשר להשחיל לתוך רשימת הטרנדיים, אבל יש בהם פשטות קסומה שתמיד גורמת לי לקוות שאולי, אם אני אשהה במקום מספיק זמן, משהו ממנה ידבק בי. מובן שבדרך כלל אני זו שמכניסה למקומות את המסורבלות שלי. גם במרקפה זה היה יכול להיות פשוט, אם רק הייתי מסוגלת שלא לסרבל. כל היושבים במקום, הכוללים ערב רב ומיוחד של שתי קשישות צרפתיות, צעירה אמריקאית וזוג רוסים, לגמו מרק כתמתם להנאתם. ורציתי גם, וזה היה יכול להיות פשוט ונוח, אבל למה שאבחר בדרך הקלה? וכך מצאתי את עצמי עם קיש גבינות (39 שקל, עם סלט), שעל פי התפריט הוכן מ"מתכון צרפתי מיוחד". סביר להניח שלו הייתי בוחרת באותו המרק, הייתי המאושרת בעולם, אבל במקומו זכיתי לקיש בינוני וסטנדרטי, שלא ממש עולה בראש כשחושבים על פריז.
ואז הגיע החלק הבעייתי מילא להזמין מנה עיקרית, אבל קינוח? הרי מורכבות הפעולה הזו משתווה בערך לסכסוך הישראלי-פלסטיני. כל כך הרבה דילמות מוסריות, כל כך הרבה שטחים אפורים ומסרים סותרים. חסרת אונים הבטתי בשלל המתוקים שנפרס בפני: עוגות מוס אישיות, פאי אגוזים מבריק, עוגת גבינה עם תותים בג'ל, כדורי שוקולד וקרואסונים שמנמנים. ואז שמעתי איזה קול, קול האלוהים אם תרצו, או סתם קולה של המלצרית: "עוגת השמרים שוקולד היא פשוטה ומצוינת". לכאורה, בכל יום אחר, פשוט ומצוין ישמעו לי כמילים סותרות הרי אם אין סיבוך, אם אין איזה שברון לב לפני, אם אין קרב שאל סופו מגיעים מתנשפים ותשושים - איך משהו יכול להיות מצוין?
אבל אז הבטתי סביבי, על האנשים שלוגמים מרק בשביעות רצון, וגם על השולחן שבו ישבתי אני, שלמרות שהכיל רק אותי הוא כמעט קרס משקיות, מעילים ותיקים, והחלטתי להקשיב לקול הזועק לי "פשטות". הוא צדק, הקול: העוגה (15 שקל) היתה פשוטה ומצוינת, ואפילו הצליחה לחפות על ההפוך (10 שקלים) הלא טעים. התפללתי שהנוסחה הטוענת שפשוט שווה מצוין תלווה אותי גם אחרי שאעזוב את מרקפה, אבל היא התפוגגה יחד עם השמש. ועדיין, נשאר בי זיכרון חד לכך שמרקפה הוא מקום פשוט, וכל עוד זוכרים שהוא כזה, אז הוא גם די מצוין.
.
בקטנה
סקס אפיל: דווקא בגלל חוסר היומרות
אנשים: קוסמופוליטים
עיצוב: של פעם
שירות: יודע מה הוא אומר
הפוך קטן: 10 שקלים
ליד ההפוך: מבחר נהדר של פחמימות - החל מבורקסים, עבור ברוגלך וכלה בעוגות מוס
גישה לנכים: כניסה יש שירותים אין
טיפ: להצטייד במתוקים לשבת
שורה תחתונה: לחיי הפשטות
מרקפה. בן יהודה 9. טל' 5176120. פתוח: א'-ה' 19:00-7:30, ו' 16:00-7:30