באי כנס הרצליה המתינו לנאום מדיני מסכם של בנימין נתניהו, אבל ראש הממשלה בחר במה שהוצע בעיתון זה פעם אחר פעם לו ולגדעון סער: לעסוק במצוקה הערכית-אסטרטגית המעיקה על החברה הישראלית שעדה להתרופפות הקשר בין צעיריה לבין ארצם. "תוכנית מורשת" שהטיל כפצצה על כנס שנועד לקיים דיוני עומק היתה דבר בעיתו. היא נפלה כרעם ביום בהיר גם על ראשי האוצר שייתבעו לממנה במאות מיליוני שקלים.
נתניהו ציטט אמש מנפוליאון בונפרטה ומיגאל אלון, אבל הציג עמדה ציונית עם גוון כנעני מבית מדרשם של דוד בן-גוריון ותלמידו משה דיין. הוא דיבר על הקשר הרוחני אל הארץ. בן-גוריון מימן מתקציב הביטחון את החפירות במצדה, ונתניהו טיפס אל תל לכיש השומם ואף נטש לרגע את ילדו במהלך טיול ליד עתלית כדי להגיע לבית השומם שממנו אותתו אנשי ניל"י מידע מודיעיני לאונייה "המגנאם" הבריטית כדי לשחרר את הארץ מהשלטון העות'מאני.
טוב מאוחר מאשר בכלל לא
לא נתניהו צריך היה להגיע עם תוכנית מורשת. זה היה תפקידם של ראשי הממשלה מתנועת העבודה, שמעון פרס ויצחק רבין ואהוד ברק ושרי החינוך יוסי שריד ויולי תמיר, והם החמיצו. בשנות שלטונם רחקו דורות של צעירים מהמחויבות לחברה לטובת האנוכיות; ההון-שלטון השתולל על חשבון המאמץ; ונחלש הקשר הלשוני אל התרבות ואל הטיפוס במעלה ההר. את מקום ההליכה בוואדי תפסו טיולי הנופש לחו"ל ולמועדוני לילה. כמה דיברו על ליבם של שרי החינוך שולמית אלוני ואמנון רובינשטיין ויוסי שריד ויולי תמיר, והם אמרו "כן כן" ונמלטו אל שיעורי האזרחות ולא נקפו אצבע. ממש כפי שגם יצחק שמיר ונתניהו בסיבובו הראשון לא עשו דבר והיו שותפים למחדל.
אך אמש היה לנתניהו נאום עקרוני שכמה פרשנים בלתי מנוסים פירשו כ"עייפות". כל מילה נמדדה בו בפלס מים, מפני שהוא רוצה לצאת לדרך קשה מנשוא של ויתור על העינוג האישי לטובת משהו קולקטיבי; ומפני שהוא מנסה להחזיר לתודעת הצעיר הישראלי את הייחוד היהודי בעולם שבו הגלובליזציה אינה רק עובדה אלא אפילו עובדה רצויה. זה יעד שכיבושו אינו מובטח אך צריך לנסות להגיע אליו ואולי אף להוסיף "וחדש ימינו כקדם".
יש מי שחיכו לנאום הזה 25 שנים עד שהגיע. טוב מאוחר מאשר בכלל לא.