פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אילנה, מותר גם לטעות

      בתי המשפט התחילו להתערב בעבודת התחקיר הטלוויזיוני ועורכת דין נורית אמיתי לא חושבת שזה בהכרח רע. כי לא רק הרייטינג חשוב

      עוד לפני שאילנה דיין ואנשי "עובדה" ערערו לבית המשפט העליון, רס"ן ר' הקדים אותה וביקש מבית המשפט שיפסוק עבורו פיצוי גדול יותר, גבוה יותר משלוש מאות אלף השקלים שפסק עבורו בית המשפט המחוזי בירושלים. ובינתיים, בשבוע שעבר, השופט דן מור מבית משפט השלום בתל-אביב זיכה נאשם ממספר עבירות מין, בנימוק שהוא הודח לביצוע העבירות על ידי תחקירניות מהצוות של העיתונאי דב גילהר, במסגרת 'תחקיר הפדופילים'. פסק הדין של השופט מור הצטרף לזה של השופט נועם סולברג, שדן בתחקיר ''עובדה'' והקצין הדרוזי, ושניהם קובעים סדר חדש בענף התקשורת החוקרת.

      המדינה לא קיימת עבור התקשורת

      אילנה דיין היא זו שהציבה את התחקירים בפיסגת הרייטינג של הטלוויזיה המסחרית, היא שיחקה אותה בכל מה שנוגע להחדרת האח הגדול באמת אל כל בית בישראל. היא גם זו שהפכה חלק גדול מתחקיריה לשיחת היום, השבוע ומעבר לכך. אבל קורה לעיתים, שבזרם ההתלהבות והקריינות המחודדת, המלווה במבט נוקב וחודר, לא כל הפינות נסגרות, ומה שמוצג הופך את העומד בצומת התחקיר המשודר לנאשם שלא באשמתו; אם בכלל.
      בתי המשפט, ככל הנראה חיכו ליום הזה שבו יוכלו לאמר משהו על תרבות הרייטינג וללמד תקשורת ממרום כסאם הנכבד. אכן בפסקי הדין השתעשעו השופטים על חשבון הליכי העבודה העיתונאית והתחקיר הטלוויזיוני. יתכן, שהשופטים גם מבקשים להציב סטנדרטים הנוגעים בזכויות 'הנאשמים' בשידור וללמד תקשורת מהי באמצעות פסקי הדין.

      התקשורת הייתה ונשארה הממלכה השביעית, היא גם כלב השמירה של הדמוקרטיה אבל עדיין, התקשורת – אינה מהווה תחליף לשלטון החוק, משטרת ישראל והפרקליטות, גם אם אלו לא תמיד עושות את הנדרש מהן ובזמן.

      דווקא אילנה דיין, שהגיע אל המרקע מקתדרת המרצה באקדמיה ונושאת בתואר מכובד של ד''ר למשפטים, צריכה לדעת טוב יותר שלעיתים טובת וזכות הפרט היא גם טובת מי שחרצו גורלו על המרקע.

      לא להשלכת נעליים

      ד''ר נכבדה, השליכי, גם בשם הצדק וחופש הביטוי, את הכבוד הצידה והמשיכי בעשייה כעובדה קיימת ולא נכנעת. אבל בעניין ההוא, תני לדברים להישכח והשאירי אותם לדיונים פתוחים בבתי הספר למשפט ותקשורת, שם גם תוכלי להגיע ולשאת דברים.

      עדיין לא מאוחר לומר - טעיתי. רק תרוויחי מכך ותוכיחי שכל אחד יכול לטעות, גם אם הוא הטוב והמשובח בעיתונאים החוקרים.
      חלילה שהנושא יגיע לדיון בבית המשפט העליון, כי אז תעמוד כל התקשורת לדין שהרי מכאן והלאה יצאו כללים מגובשים של עשה ואל תעשה ולא משנה אם הערעור של מי מהצדדים יתקבל. אסור שהתקשורת תפעל על פי התוויית רשת הביקורת של ביהמ''ש העליון, שגם הוא קליינט לא מזדמן של הביקורת העיתונאית.
      מכאן שיש להותיר את שני פסקי הדין שנתנו על כנם, אסור להשליך בהם נעלים, גם לא סנדלים אפילו כשמרגישים יחפים וחפים מהגנה על מה שהתקשורת רואה כחופש הביטוי וטובת הציבור. זאת ועוד, בכירי התקשורת ואמצעיה, כך גם מועצת העיתונות המקרטעת חייבים לעשות שיעורי בית רציניים ולקבוע מהר ככל שניתן את הכללים המבחינים בין חופש הביטוי לחופש הביזוי.

      עיתונאים יקרים – קחו את פסקי הדין כשיעורי בית בונים, יכול שטועים וגם ד''ר למשפט חוקתי יכולה לפעמים לטעות. לא בושה לאמר 'טעיתי', לשלם את שנפסק ולדהור לכתבה הטובה הבאה, בינתיים על פי המתכונת שהציבו בתי המשפט. לפעמים 'יפה כוח פשרה מכוח הדין" (נועם סולברג בפסה''ד).

      * הכותבת היא עורכת דין, עיתונאית בעבר וחברת מועצת הרשות השנייה בין השנים 2005-2010.