אם לשפוט לפי נאום "מצב האומה" שנשא בשבוע שעבר בפני חברי הקונגרס, עולמו הפוליטי של הנשיא אובמה מתרכז עתה כמעט אך ורק בענייני פנים - המלחמה באבטלה, בעיות הבריאות הציבורית וכיו"ב.
הרושם הברור מהנאום הוא שבעקבות הכישלון של הדמוקרטים בבחירות במסצ'וסטס והכישלונות הקודמים בווירג'יניה ובניו ג'רזי, החליטו יועציו הפוליטיים של הנשיא שכדי למנוע תבוסות נוספות בבחירות שתתקיימנה בעוד תשעה חודשים לקונגרס (ולמשרות רבות אחרות ברחבי ארה"ב) על מנהיגם להצטייר לא רק כמי שרגיש לבעיותיו של הציבור האמריקני, אלא גם כמי שיש לו דרכים מעשיות לפתרונן. אין זה, אפוא, מקרה, שבניגוד לנאומים של נשיאים קודמים, מחיאות הכפיים באולם שיקפו את החלוקה המפלגתית, והן באו באופן כמעט בלעדי מספסלי המפלגה הדמוקרטית.
מייקל מנדלבאום, אחד מבכירי המומחים המדיניים באמריקה, הגדיר זאת כך: "נאום הנשיא מבהיר שהאדמיניסטרציה מתכוונת להקדיש את כל מאמציה ולהקצות את כל משאביה הפוליטיים לענייני פנים - ולא לנושאים בינלאומיים". ואכן, רק כעשר דקות מהנאום עסקו בענייני חוץ כמו עירק, אירן, אפגניסטן וטרור. אפילו האזהרה לאירן היתה בטונים מאופקים למדי. הסכסוך הישראלי?ערבי לא זכה לאזכור כלל. אמנם בטיוטה שהגיעה לידיי לפני הנאום עוד נכלל המשפט "כדי לקדם שלום בטוח ויציב בין ישראל לשכנותיה מינינו שליח מיוחד לאזור", אך בנוסח הסופי גם זה נעלם. האם הצוות שהכין את הנאום פשוט לא רצה להסיט את תשומת הלב ממה שנראה בעיניו כעיקר, כלומר ענייני הפנים - או שאולי העדיף שלא להזכיר עניין שהנשיא עצמו הודה שנכשל לגביו?
הממשל לא החליט על הדרך
בין כה וכה נראה שהממשל פשוט לא החליט עדיין באיזו דרך להמשיך את מאמציו לאור חוסר ההתקדמות עד כה. כזכור, הנשיא ביטא את תסכולו בהקשר זה בראיון שנתן לשבועון "טיים" ושבו הטיל אמנם את עיקר האשמה על "הנסיבות הפוליטיות" של אבו מאזן וראש ממשלת ישראל, אך לא חסך ביקורת מסוימת גם מעצמו. באותו ראיון הצהיר הנשיא כי "ימשיך לחתור לפתרון שתי המדינות", אך רבים, כולל אישים במחיצתו של אובמה, יודו שהממשל החל את צעדיו בענייני הסכסוך הישראלי?פלסטיני ברגל שמאל. ההתעקשות האמריקנית על הפסקה מוחלטת של הבנייה מעבר ל"קו הירוק", כולל בירושלים ("אף לא לבנה אחת"), והניסיון הכושל למחוק את הבנות העבר פגעו באמון שהישראלים רחשו להתחייבויות האמריקניות. מצד שני, הם הקצינו את העמדות הפלשתיניות. עם זאת, מערכת היחסים בין וושינגטון לירושלים השתפרה במידה ניכרת בחודשים האחרונים, ומה שהיה בתחילה "פול ווליום" עימותי הפך להתנהלות עניינית בדציבלים נמוכים ורגועים בהרבה.
לעומת זאת, הפלסטינים, שהעמדות האמריקניות הנוקשות כלפי ישראל העלו אותם על עץ גבוה מאוד, טרם מצאו את הדרך, או את הרצון, לרדת ממנו חרף המאמצים וההפצרות של ארה"ב.
בשבועות הקרובים נוכל כנראה ללמוד יותר על כוונותיה של וושינגטון. אפשר שפשוט ימשיכו, בין אם בתנופה גדולה יותר או לא, לנסות להביא את הצדדים לשולחן המו"מ. אך מתרבות הידיעות שיציעו את נוסחת ה?Proximity Talks, שיחות על ידי שליח (אמריקאי, כמובן), רעיון המועדף על ידי הפלסטינים. זה יאפשר להם להצהיר שלא ויתרו על התנאים למו"מ ישיר עם ישראל, והם גם מקווים שהרעיונות ש"איש הביניים" האמריקאי יעלה יהיו קרובים יותר לעמדותיהם מאשר לאלה של ישראל. כתוצאה מכך, הם ודאי סבורים, תתעוררנה מחלוקות בלתי נמנעות בין וושינגטון לירושלים, דבר שבהחלט יסב נחת לפלסטינים.
ישראל מוכנה עקרונית לבדוק כל נוסחה שהאמריקאים יעלו לחידוש התהליך, תהיה המתכונת הפורמלית אשר תהיה. אך היא תבהיר לאמריקאים מה אפשרי ומה בלתי אפשרי מבחינתה, על מה תהיה מוכנה להתפשר - ומהם הנושאים הביטחוניים, המדיניים והציוניים שלגביהם אין ולא יהיה מקום לוויתורים. מה שברור הוא שלארה"ב אין כל כוונה או יכולת אמיתית למשוך את ידיה מהמעורבות בסכסוך הישראלי?פלסטיני.