שגרירת ישראל באו"ם, פרופ' גבריאלה שלו, סיפרה במהלך הרצאה בארץ כי אישים בכירים במערכת המשפט טענו שהם מכירים את ריצ'רד גולדסטון, ושום רעה לא תצמח ממנו. מה שמוכיח כי שופטים מבינים בחוק, אבל לא בנפש האדם.
הנזק שגרם האיש אשר התיימר להיות ידיד אינו רק כואב אלא מתמשך. מין עלוקה מדינית. הדו"ח שלו אינו מרפה. הפנמתה של אקסיומה זו בתודעת מקבלי ההחלטות בירושלים מחייבת את הוצאת הדיון בסוגיית המענה לדו"ח גולדסטון ממתחם הצדק לזירת התועלת. במבחן התועלת אין ההשתהות הישראלית משרתת היטב את המטרה.
אין צורך לחזור על המובן מאליו, שדו"ח גולדסטון הוא התנכלות חד?צדדית גולמית וגסה לזכויותיה ולטיעוניה של ישראל. מגמה זו ניכרת גם בעמדת הצדדים: חמאס השיב לאו"ם באמירה עזת פנים כי ירה לעבר חיילים בלבד וייתכן כי בשוגג נפגעו גם אזרחים ישראלים, ולא קמה כל מהומה בינלאומית.
לישראל אין מנוס
לעומתו, ישראל ניפקה עשרות תחקירי אמת שערכה בקרב חיילי צה"ל, בין אם ביוזמתה ובין אם בהמשך לטענות העולות בדו"ח גולדסטון, ועדיין אין הקהילייה הדיפלומטית מניחה לה. תחושת הקיפוח הצודקת שמלווה את ישראל אינה מספיקה, שכן הלחץ המדיני לא יחדל ועליה לבחור בין שתי אפשרויות גרועות.
בצדק טוענים אהוד ברק וגבי אשכנזי כי חקירה מהסוג הנתבע בוועדת גולדסטון תערער את ביטחון החייל במפקדיו ובממשלה השולחת אותו לקרב. אך צודקת לא פחות טענת הנגד שאין לישראל ברירה וחובה עליה להקים ועדת חקירה אלא אם כן היא נותרת אדישה להתנכלות הבינלאומית כלפיה.
נראה כי אין ברירה. ישראל תבחר ברע במיעוטו אם תקים ועדת בדיקה, ופחות משחשוב כתב המינוי שלה, יעקוב העולם אחרי הרכבה האישי. אהרן ברק הוא שם אולטימטיבי בעולם המשפט הבינלאומי. ישנם עוד שמות סבירים. כך או כך אין מנוס מלהקים ועדה כזאת. לא קיומה יכריע אלא תוצאות דיוניה.