פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בין "בצלם" לגולדסטון

      דו"ח גולדסטון הוא כתב אישום חמור נגד הדרג המדיני והצבאי בישראל. הדו"ח קובע שישראל ביצעה פשעי מלחמה במהלך מבצע עופרת יצוקה, תוך כדי הפרה משמעותית של החוק הבינלאומי.

      הנתונים שהצטברו בידי "בצלם" וארגונים אחרים מלמדים שעיקר הפגיעות באזרחים ובמבנים אזרחיים במהלך המבצע אינן תוצאה של החלטות של מפקדים בשטח, אלא תוצאה של הנחיות שהתקבלו על ידי דרגים בכירים, באישור הפרקליטות הצבאית.

      במהלך 20 השנים שחלפו מאז הקמת בצלם, היו שתי אינתיפאדות, מבצע "חומת מגן" בגדה, ההתנתקות מגוש קטיף, מלחמת לבנון השנייה, קסאמים שנוחתים על שדרות ומבצע "עופרת יצוקה" בעזה, שעושה את בצלם רלוונטי יותר מתמיד.

      היוזמה להקמת הארגון היתה של דדי צוקר ושלי, ואת השם נתן יוסי שריד. בפרספקטיבה של 20 שנה, ניתן לומר שבקרב שניהל "בצלם" על התודעה של החברה הישראלית, הארגון נחל ניצחון בכך שמרבית הציבור סבור שצריך לסיים את הכיבוש, מבלי קשר לוויכוח לגבי אופן ההסדר המדיני המתבקש.

      ההבנה הזו התרחשה, בין היתר, בזכות התיעוד והפרסום המדויק והמהימן של בצלם על הפרות זכויות אדם בשטחים. אמנם הדיווחים של בצלם, לא הפכו את רוב הישראלים לשוחרי זכויות האדם באשר הוא אדם, אבל הדיווחים שיכנעו אותם שלהפרת הזכויות האלה יש מחיר, ואת המחיר משלמים לא רק הנכבשים, אלא גם הכובשים.

      ההישג של בצלם

      בשנת האינתיפאדה הראשונה, בתקופה שבה האדישות הציבורית בישראל לעוולות ולדיכוי בשטחים היתה אף גדולה משהיא כיום, היה קשה לדבר על זכויות?אדם בכלל וזכויות אדם של פלשתינים בשטחים בפרט. ההישג של בצלם היה בהעברת הזירה של המאבק בכיבוש מהפגנות ומחאות לזירה של זכויות האדם ובהנגשת הפרות זכויות האדם בשטחים לציבור הישראלי.

      היום, על רקע הניסיון הממלכתי והשיטתי להכפיש ולעשות דה?לגיטימציה לארגוני זכויות אדם, אנחנו עדיין מדינה שאין בה מסורת של הגנה על זכויות אדם, ואם חלה התקדמות כלשהי בנושא, הרי היא נוגעת לזכויות האדם של יהודים בלבד.

      ההערכה המסתמנת היא שבמסגרת מסמך התשובה לדו"ח גולדסטון, לקראת הדיון בעצרת הכללית של האו"ם, ישראל תודיע על הסכמתה להקים ועדת בדיקה שתורכב ממשפטנים ישראלים ויהודים בעלי מעמד בינלאומי, שתתמקד בכמה סוגיות הנוגעות למבצע עופרת יצוקה, תשמע עדויות של בכירים בדרג המדיני והצבאי ותזמן את עורכי התחקירים הקיימים בצה"ל - אך לא תחקור מפקדים וחיילים שהשתתפו במלחמה. ברק ואשכנזי מבקשים לשמור על הפיקוד של צה"ל מפני טריבונל חיצוני.

      ישראל שגתה כשהחרימה את הוועדה, והיא שוגה שוב עכשיו, כשהיא מסתפקת בחקירת מספר אירועים נקודתיים, שעיקרם יישום הפקודות בשטח או סטייה מהן על ידי חייל בודד. התחקירים הפנימיים שצה"ל מבצע יכולים לבוא על מנת לסייע, אך לא במקום ועדת חקירה ממלכתית. החקירה הזו היא חובה משפטית ומוסרית ראשונה במעלה גם כלפי החיילים שנשלחו להילחם בעזה, גם כלפי תושבי עזה שנפגעו וגם כלפי הציבור בישראל, שזכאי לדעת את האמת.

      במקום שהצבא יחקור בצורה רצינית את התלונות, דבר שהיה מונע את הצורך בהתערבות בינלאומית, הצבא בחר להתגונן מהדו"ח בהשתלחות במחברו ובמתקפה על פרסום עדויות הארגונים והצגתם כמעשה לא פטריוטי. חבל שעדיין רואים בכל גילוי של ביקורת ביטוי לבוגדנות ולחתרנות. אני מקווה שבעקבות דו"ח גולדסטון יילמד סוף סוף הלקח שבצלם מנסה להנחיל כבר 20 שנה, שחקירה עצמית איננה מחלישה, אלא, דווקא מחזקת, ושזכויות האדם הן לא מושג אליטיסטי, פוליטי, שמאלני, אלא ערך אוניברסלי.