אווטאר שולט?

"כשאנשים שומעים את המילה פסיכולוגיה, לרוב הם חושבים על טיפול נפשי: למישהו יש בעיה רגשית והוא צריך עזרה כדי להתגבר על משבר. עבור ג'וזף קמפבל ערכה הגדול של הפסיכולוגיה נמצא ביכולת שלה להאיר ולהדריך את כולנו כיצד לחיות את חיינו. קמפבל מאמין שככל שנלמד ונדע יותר על המאפיינים המשותפים שלנו, כך נהיה יותר מחוברים לא רק לשאר האנושות, אלא למסתורין הגדול של החיים".
(סוזן סרנדון - "על ג'וזף קמפבל")

"מה השכנים יגידו?" אין ספק שזה אחד המשפטים המרכזיים איתו מתמודד הילד המתבגר. לא פעם נשמע את האם אומרת משפטים בסגנון: "אסור לשחק בכדור עכשיו, זה מפריע
לשכנים", "הילד שלי לא יוצא עם חולצה כזאת מהבית", "כשנגיע לדוד יעקב, אני מבקשת להתנהג בנימוס". משפטים אלו ועוד רבים מנגנים את אותה המנגינה ומעבירים את המסר הפשוט: "היי, אנחנו לא לבד". כך, לאט לאט, אנו מתחילים להפנים את אחד המרכיבים המרכזיים במערכת הנפש שלנו, מרכיב לו קורא יונג "הפרסונה", שעוסק במערכת היחסים שלנו עם הסביבה והשפעתה עלינו - וזהו נושא המאמר היום.

בשבוע שעבר הסברתי כיצד מחלק יונג את הנפש לשניים: לחלק המודע והלא מודע. כתבתי על מערכת הנקראת ה"צל" שהיא המערכת "הסודית" המכילה את הטראומות והקשיים אותם עברנו. הסברתי שה"אני" אותו אנו מכירים, אותו "אני" שכולם רואים, פעמים רבות שונה מה"אני" האמיתי אותו אנו בעצם לא באמת מכירים.

למדנו שיש בנו הרבה מאד חלקים והשאלה בעצם היא מיהו אותו "אני" המלווה אותנו? מי ה"אני" ש"משמיע" את עצמו בראש, ואיתו אנו מדברים? זהו ה"אגו", הבוס שמנהל את העניינים, והוא זה שיש לו את הכלים ואף מחליט בסופו של דבר מה להציג, מי נהיה ומה נכון לנו להיות. ה"אגו" היא המערכת שצריכה לתאם בין כל החלקים השונים הקיימים בנו ולהביא את כולם לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר.

לתאם למשל בין החלק הרוצה לעזוב הכל וללכת לראות את הסרט אווטאר שוב, ובין החלק שצריך בכל זאת להישאר עוד 4 שעות בעבודה עד סיום המשמרת. מי ינצח? תלוי איזה "בוס" יש לנו. לא הבוס במשרד, אלא ה"אגו" שיקבע מה בפועל יקרה.

מכל המערכות שה"אגו" צריך לתאם, ישנן שתי מערכות שהן החשובות והמרכזיות ביותר, שתי מערכות בעלות אינטרסים שונים העומדות אחת מול השנייה: מצד אחד עומד ה"אני" עליו כתבתי במאמר הקודם, זה הרוצה ללכת לסרט אווטאר, אך מצד שני עומדת ה"פרסונה", שזו המערכת המאגדת את אוסף המחויבויות החברתיות הקיימות בנו. הפרסונה לרוב מנצחת. מדוע? ובכן, בואו נצא לדרך ונבין מה קורה שם בעצם.

מקור המילה פרסונה הוא מלטינית, ומשמעותה: "המסכה אותה לובש השחקן". השחקנים הם כמובן אנחנו, והמשחק הוא מערכת היחסים בינינו לבין החברה. לכל חברה יש מגוון רחב של מסכות אותן האדם מתבקש ללבוש. מתי מתחתנים? מה לובשים? מה נחשב למקצוע מכובד? מה מצפים ממני לעשות? כל אלו ועוד רבים הם חלק מהמסכות שאנו צריכים ללבוש ולהכיר כשותפים בחברה בה נמצאת החיה האנושית.

אך המסכות שאנו צריכים ללבוש אינן אוניברסאליות, והן יהיו שונות מאד בין תרבות לתרבות. כך, גם בארצנו הקטנטונת, אדם המתגורר בתל-אביב, בבני ברק, או באום אל-פחם, יצטרך ללבוש מסכות אחרות לגמרי. כל תרבות דורשת מאתנו להכיר וללבוש מערכת מסכות שונה, מטלות ודרכי חשיבה אחרות ואלו יהיו ה-"folk ideas", עליהם דיבר אדולף בסטיאן (ראו מאמר ראשון בסדרה), הבסיס ממנו פיתח יונג את תורת הארכיטיפים.

דרך הפרסונה ה"אגו" מקיים מערכת יחסים, מערכת של התמרות. דרכה הוא לומד תחילה מי אנו, מיהו האני הפנימי ולבסוף מעצב את מי שאנו ואת מה שאנו נראה כלפי חוץ. הפרסונה היא מערכת שאנו צריכים ללמוד לחיות איתה, ודרך הפרסונה של החברה אנו מתחילים את מערכת היחסים שלנו עם אחרים, עם עולם הטבע ועולמנו הפנימי. דרך עולמנו החיצוני, דרך הפרסונה, משתקף העולם הפנימי וכך, בסופו של דבר, דרך מערכת זו אנו לומדים לתקשר עם ה"אני" האמיתי.

במערכות המסורתיות, כמו בהודו למשל, או במדינות ערב, האינדיווידואל צריך להזדהות עם הפרסונה. האדם צריך ללמוד לחיות במערכת חוקים ותפקידים שהחברה מכתיבה ולהיות בדיוק מה שהיא מכתיבה. אם הוא צריך להיות נגר, כי אבא שלו היה נגר לדוגמה, אז הוא יהיה נגר. אם הוא צריך להיות מנהל או סוחר הוא יהיה כזה. הוא לא ישחק את התפקיד, אלא באמת יהיה כזה. אם הוא מנהל אז גם כשהוא בא הביתה הוא יהיה מנהל, ויקבל כבוד של מנהל. כשהוא יוצא לבלות הוא יישב במקומות השמורים למנהלים, יקבל כבוד של מנהלים ויעשה את הדברים שמצפים ממנהלים לעשות ואך ורק את הדברים שמצפים ממנו לעשות.

בעולם המודרני לעומת זאת, עולם בו יש הרבה יותר כבוד ומקום לאינדיווידואל, למחשבות ולשאיפות האישיות שלו, המצב שונה לגמרי. לזה שמזדהה יותר מדי עם התפקיד שלו או חי במערכת אמונות נוקשה כל כך, אנו נקרא "מרובע". בעולם המערבי אנו צריכים להיות מסוגלים להסיר את התפקידים השונים מאתנו ולשים אותם לפי הצורך. איש העסקים שלא יודע לבלות, כי זה לא "בהגדרת התפקיד שלו" יהיה מרובע, ובחברה המודרנית עלינו ללמוד להיות מגוונים יותר.

לא רק שהאדם המערבי צריך לדעת מתי ואיזה תפקיד ללבוש ולפשוט, אלא שאנו צריכים לדעת גם לפתח חשיבה עצמאית, ללמוד לפתח ביקורת כלפי הסביבה החיצונית לנו ולא לקבל אוטומטית את כל מה שאומרים לנו. זו פונקציה של ה"אגו" שבמזרח כמעט ולא מפותחת. כל האישיות בחשיבה האוריינטלית מתבססת על העלמת האגו, ביטול האינדיווידיאל. כשאנו נצליח להעלים את האגו ולנטרל את החשיבה העצמאית, האדם יצליח להזדהות עם התפקיד אותו הפרסונה מכתיבה לו.

לאדם האוריינטלי הממוצע יש אגו מאוד עדין ביחס למערבי: מגיל ינקות שואלים את האדם המערבי מה הוא רוצה - "דני, אתה רוצה שוקו או פטל?" והוא עונה: "אני רוצה גלידה". אז ההורים רצים לקנות לילד גלידה, כי הרי זה מה שהוא מבקש. לאדם המערבי יש בחירות ורצונות והוא יכול להגשים אותם. אנו, המערביים, יכולים אפילו לבחור את האדם איתו נתחתן. כל זה לא קורה במזרח, החיים שם פשוט קורים, הם לא בוחרים בהם, וכל מה שקשור ביכולת החשיבה העצמאית, בלקחת אחריות על החיים, לא מפותח.

המילה סאטי בהודית באה מהפועל "להיות". האשה שזורקת את עצמה על המדורה של בעלה אחרי שהוא הולך לעולמו ונשרפת יחד אתו למעשה מקיימת את תפקידה כרעיה. זהו רעיון שמאחוריו יש ארכיטיפ מאוד חשוב: שני בני הזוג הם אחד: הבעל מת, והאישה צריכה לרדת למעמקי השאול יחד אתו, להקריב את חייה, וכך שניהם ישיגו חיי נצח. כשזה קורה אפשר לכנות את זה: become sati, שזה אומר שהיא משהו, שהיא עכשיו שלמה.
האישה שלא תזרוק את עצמה על המדורה ולא תרד למצולות השאול עם בעלה תהיה a-sati, שזה אומר שהיא כלום.

זוהי תרבות המאופיינת על ידי חשיבה ותפיסת "אני" שונים לגמרי משלנו, עם מערכות אמונות שונות, תפקידים ומסכות אחרות ממה שאנו חווים בעולמנו. לכן גם המיתוסים בתרבות זו יהיו שונים לגמרי. כולם מכירים את האגדה של הנסיך שהפך לצפרדע בתרבות המערבית: הנסיך פוגש מכשפה רעה, הופך לצפרדע, מחפש ישועה בדמות של נסיכה, ולבסוף לאחר תחנונים הנסיכה מתרצה, מנשקת את הצפרדע והנסיך חוזר להיות נסיך יפה תואר.
הסיפור ההודי יהיה שונה לגמרי: הנסיך לא יהפוך להיות שוב נסיך. הוא יעבור תלאות, יהיה לו קשה, אך לבסוף הוא יבין שלהיות צפרדע זה לגמרי לא רע ולומד ליהנות מחייו החדשים.

כמובן שגם כל תרבות תביא עמה מוסר שונה ויחד עם המוסר השונה יבואו תפקידים ותחומי אחריות שונים. גם את המוסריות אנו שמים ומורידים בהתאם לתפקיד ולתרבות בה אנו נמצאים. כך למשל יש תרבויות בהן יש לגיטימציה לסוגי ענישה, סיגופים שונים או תנאי מחייה, שתרבויות אחרות רואות בהן פסולות ואף בזויות. מה שמוסרי ברוב התרבויות לא נקבע על-ידי האידיווידואל, אלא על-ידי מה שהחברה מכירה כראוי, נכון ומשרת את החברה.

מהשבוע הבא אציג שישה סוגים של פרסונות, שישה צמדים של ניגודים, של מסכות, שאיתן אנו צריכים ללמוד להתמודד ולהכיר בחיינו. ללמוד מתי צריך ללבוש אותן ומתי לפשוט אותן מעלינו.

שגיא מנדלבוים עוסק בהומיאופתיה קלאסית, מנהל פורום טארוט בוואלה! ובעל ניסיון של 16 שנים בלימוד והוראה של קורסים וסדנאות בנושא טארוט וחלומות, אותם הוא מלמד בתל-אביב ובמרכזים שונים ברחבי הארץ.