משל יהודי וירוק לחג

לקראת ט"ו בשבט השנה נזכרתי בדובק, דב ויינשטוק, סייר השדות המיתולוגי של גוש עציון, שנפטר לפני כשנתיים. דובק חי איתנו, אך למעשה הוא היה שייך לדור אחר. הפלשתינים רצחו את בנו, אבל הוא העריץ את ה"צומוד" הפלשתיני - ההיצמדות לקרקע - וראה בו דגם לחיקוי. כשידיו הגדולות ליטפו את רגבי אדמת הארץ ופוררו אותם, עיניו נצצו מדמעות של התרגשות. דובק התייחס אל האדמה כאל אישה אהובה ולא הבין כיצד כל כך הרבה ישראלים מוכנים לבגוד בה ולהמירה בנדל"ן.

כשניסו להסביר לדובק שהחקלאות בארץ אינה כדאית מבחינה כלכלית הוא זעם, מכיוון שראה בה ביטוי ערכי. לא רק כלכלי. במובן מסוים הזכירה דמותו את זו של אברהם הרצפלד, שהיה פוצח ב"שורו הביטו וראו מה גדול היום הזה" כל אימת שהיה נוכח בטקס עלייה לקרקע של יישוב חדש. אלא שהרצפלד חי ופעל במחצית הראשונה של המאה ה?20 בעוד שדובק, שנולד אל המחצית השנייה של המאה הזאת, היה משוכנע שדעתו של העם הזה, אשר ממהר להפוך כל פיסת אדמה פנויה לנדל"ן, נטרפה עליו.

דמותו של דובק רלוונטית לט"ו בשבט הזה מכיוון שבימים שבהם הרפורמה התכנונית של הממשלה ותאוות הבנייה של האזרחים עלולות להלביש את מעט השטחים הירוקים שעוד נותרו לנו בשמלת בטון ומלט, היא מזכירה לנו לעצור לרגע ולתהות אם אין זה מתפקידנו לדאוג גם מעבר ל"אני", ל"כאן" ול"עכשיו".

הפילוסוף פרופ' שלום רוזנברג ציין פעם כי ט"ו בשבט הוא למעשה יום האחריות לדורות הבאים. העצים והאילנות, הסביר הפילוסוף בן דורנו, מגלמים במהותם את האחריות האקולוגית לדורות העתידיים, והם הערובה לכך שלצד הרווחים והתועלת אשר טמונים בקדמה, נכיר גם בנזקיה. לכן נשמור על יערות, כמו יער ירושלים, בטרם יעלו עליהם גרזני הנדל"ן.

בתרבות ימינו, תרבות שבה מודדים פוליטיקאים את הצלחתם בין בחירות לבחירות במחזור של ארבע שנים, נשמעת האמירה הנאיבית הזאת כתלושה מן המציאות. אבל התרבות היהודית מחייבת אותנו לדאוג גם לדורות שטרם באו לעולם.

הגמרא, במסכת תענית, מספרת על חוני המעגל שהיה מהלך בדרך וראה אדם אחד נוטע חרוב. אמר לו: "חרוב זה - לכמה שנים טוען פירות?"

השיב חוני "לשבעים שנה".

"כלום ברור לך שתחיה שבעים שנה ותאכל ממנו?", נשאל.

השיב חוני: "אני מצאתי את העולם בחרובים. כשם שנטעו אבותי לי, כך אטע אני לבני".

גם על אדריאנוס מספר המדרש שמצא זקן אחד מתייגע ונוטע תאנים ותהה כיצד זה הוא מתייגע עבור אחרים. התשובה היתה: "אדוני המלך, הריני נוטע. אם אזכה - אוכל מפירות נטיעותי. ואם לאו - יאכלו בני". היהדות ראתה, אפוא, בנטיעת האילן חיבור בין הדור הקיים לבין הדורות הבאים.

אלפים מתלמידי בתי הספר בגוש עציון, שאותם נטל דובק אל דרך האבות כדי לסכל אבנים, לחדש מעיינות ולטעת אילנות, זוכרים בוודאי את צילום המכתב המרופט שהחזיק דרך קבע בכיסו, מכתב ששלח המנהיג האינדיאני של שבט סוואדמיש בסיאטל ב?1855 לנשיא ארה"ב, פרנק פירס. המכתב נשלח בתגובה לבקשת הנשיא שהשבט ימכור את אדמותיו. אלא שהצ'יף השיב לו: "אם את השמיים וחום האדמה אפשר לקנות, באיזה שוק נמכור את ברק המים ורטט האוויר? אצלנו, אפילו מחטי האורן קדושות בזיכרון".

אצלנו הזיכרון קצר. רק מדינה שמתמכרת לריח הנדל"ן מאפשרת לסגור מוסד כמו הפנימייה החקלאית בפרדס חנה, שהוקמה על ידי הברון רוטשילד לפני 76 שנה, ומתייחסת אל מעט החופים הפנויים שנותרו לה כאל משאב כלכלי.

בט"ו בשבט, יום הולדתה של הכנסת, אפשר רק להתגעגע לאחד מחבריה המיתולוגיים, "מר הסביבה" הישראלי, יוסף תמיר, שהלך לעולמו לפני חמישה חודשים, ולקוות שיקומו לו ולדובק ממשיכים.