יום הזיכרון לגרעין האירני

בדיבור איטי, מלא כוונה, עם פרצוף חרוש קמטים ועיניים מצועפות, מתחרים ראשי המדינה בימים האחרונים מי מצליח יותר להשוות בין גרמניה הנאצית לאירן המתגרענת. אחד אחד הם עולים לדוכן הנואמים. ברקע הנשר התלוי במרכז הרייכסטאג או אדמת אושוויץ הקפואה. הם אינם מהססים לרגע. מציגים בפני הקהל ומצלמות הטלוויזיה השוואות ברורות בין אחמדינג'ד להיטלר, בין האיום על העם היהודי אז ובין האיום על מדינת ישראל היום.

פרס ונתניהו אינם מקפידים בפרטים ובעצם, מדוע שיעשו זאת? האיום הגרעיני על ישראל הוא חמור ומדאיג כל כך שאין צורך להתעכב על עובדות מציקות. אז מה אם הנאצים איימו על העם היהודי כולו ואילו אירן מאיימת על מדינת ישראל, בה מתגורר רק מיעוט מהיהודים בעולם. אז היו היהודים פזורים בגולה ונטולי הגנה או מסגרת לאומית, השנה תציין ישראל הדמוקרטית והחזקה 62 שנים לקיומה. אז הלכו חלק מהיהודים כצאן לטבח, היום מחזיקה מדינת ישראל במאזן אימה חיובי כלפי מדינות ערב.

ייאמר מיד: האיום האירני על מדינת ישראל שריר, קיים ומטריד. אלא שהקשר שלו לשואה רופף. מדובר במאבק בין שתי מדינות ריבוניות ורבות עוצמה. היהודים אזרחי מדינת ישראל כבר מזמן אינם קורבן. הצבא שלהם נחשב אחד החזקים בעולם והמדינה שלהם מצוידת – על פי פרסומים זרים – בנשק גרעיני. ובכל זאת, מקפידים מנהיגיה לנצל כל הזדמנות כדי לגרוף הון פוליטי ולרתום את זכר השואה לצורך גיוס דעת הקהל העולמית למאבק באירן, תוך הצגת מדינת היהודים כקורבן חסר ישע.

קשה לדרוש מבנימין נתניהו, שהפך לקריירה את הזיקה שמגולמת במשפט החביב עליו, "השנה היא 1938", לחדול ממנהג שכבר הפך ללחם חוקו. אם ישראל מאמינה שהקשר בין השואה לאירן יקדם את האינטרסים שלה – אף שנראה שכרגע היא משכנעת בעיקר את המשוכנעים – שתמשיך לעשות זאת במשך 363 ימים בשנה. אלא שביום השואה הבינלאומי וביום השואה הישראלי יש להגות יום וליל באירוע עצמו. מה ילמד על השואה ילד שרק עתה עומד על דעתו אם ינסה לאסוף אינפורמציה מנאומיהם של נתניהו ופרס? הוא עוד עלול להאמין שהיא מתרחשת בעצם הימים אלה באירן. דווקא כשניצולי השואה הולכים ומתמעטים, חובה להזכיר את הפרטים המזוויעים ואת המספרים הבלתי נתפסים, ולהניח לעולם – ולאזרח הישראלי – להסיק את מסקנותיו בעצמו, בלי לדחוף לפיו עם כפית את הקישור האירני.

אלא שנראה שישראל כבר לא מסוגלת לכך. יום השואה הבינלאומי הראשון, ב-2006, צוין במטס מעל אושוויץ. מאז נדמה שהתקומה מנצחת בנוק אאוט את השואה, אולי כי התעייפנו כבר לנבור באירוע הטראומתי, אולי כי אנחנו מעדיפים להדחיק, אולי כי אנחנו מעדיפים לראות את עצמנו גאים וזקופים ולא אומללים וחסרי אונים. אלא שכאן נכנס לתמונה הטוויסט האירני: דווקא אותו מטס אמור להזכיר לנו ישראל היא מדינה חזקה דיה כדי להתמודד עם האיומים עליה וכדי שתוכל לעסוק בהם בלי יללות קורבניות. לפחות ליומיים, אפשר להפסיק לרגע לחשוש מהעתיד, ולהישיר מבט אמיץ אל העבר, מזוויע ככל שיהיה.