אחת התובנות העולמיות החשובות של זמננו נולדה בשנת 1948 בדמות "אמנת האו"ם בדבר מניעת וענישת פשע של רצח עם". כמו ההכרה בצורך במציאת פתרון לאומי לעם היהודי, גם אמנה זו היא תולדה של השואה. הזוועות שנחשפו בטריבונל הבינלאומי בנירנברג חייבו תגובה מוסרית אוניברסלית. כזו שתביע מצד אחד את הזעזוע מביצוע רצח עם, ומצד שני תציב מחסום חוקתי בפני מעשה דומה בעתיד. אמנה זו הובילה לחקיקה המחייבת התערבות מיידית מצד כל מדינה שעדה לרצח עם, כדי לעוצרו.
בפועל, המציאות שונה. גם אם זה מריח, נראה ומתנהג כמו רצח עם, מדינות העולם נזהרות מאוד מלהכריז עליו ככזה משום שהכרזה פירושה התחייבות להתערבות. ומדינות אינן ששות להתערב בענייני מדינות אחרות, במיוחד אם המדובר הוא בחצר האחורית של העולם המערבי.
יום הזיכרון הבינלאומי לשואה הוא בהחלט המשך של מגמה זו. היוזמה הברוכה של שר החוץ בשעתו, סילבן שלום, לקבוע יום שכולו התייחדות עולמית עם זכר השואה ההיסטורית וקורבנותיה היהודים היתה הישג בלתי מבוטל המשפיע רבות על הנצחת השואה בעולם, שכן הוא מאפשר פלטפורמה חובקת עולם של הזדהות בקרב מדינות רבות עם הטרגדיה האנושית הנוראה ביותר בהיסטוריה.
אלא שכדאי לזכור כי האנטישמיות לא נעלמה מן העולם באותו יום של 27 בינואר 1945, שעה שחיילים סובייטים פתחו לרווחה את שערי מחנה המוות אושוויץ?בירקנאו, אלא רק שינתה צורות. חלקן נותרו בעלות אותם מאפיינים של אנטישמיות ישנה, כמו זו שנראתה בחנוכה בדמות חנוכיות מנותצות, וחלקן מתגלות בצורת דברי בלע המזהים את היהודים כאחראים למשבר הכלכלי ולצרות אחרות, כל מדינה על פי ראותה.
אנטישמיותל כ"אנטי ציונות"
חלק מגילויי האנטישמיות ידועים כיום גם כ"אנטי?ציונות". כאילו לא מדובר עוד בהתנגדות ספציפית ליהודים כעם, אלא "רק" בהתנגדות לשאיפותיהם הטריטוריאליות. זו הקרקע העכורה שעליה מוצאים עצמם דיקטטור מרקסיסטי כמו הוגו צ'אבס ועריץ פונדמנטליסטי כמו אחמדינג'אד. הם צועדים שלובי זרוע במאבק באימפריאליזם הציוני, כשמקהלה של פסבדו? אינטלקטואלים מחזקת אותם בשירה צעקנית הקוראת כל העת לחיסולה של מדינת ישראל.
בעולם של ראשית 2010 אנטישמיות היא סחורה חמה. בון טון של מהפכנים וצדקנים. המילים אולי עטויות באיצטלה אקדמית וביקורתית, אך המסר הזועק מבין השורות אינו משתמע לשתי פנים: חיסולה של מדינת ישראל הוא גם חיסולו הפיזי של חלק ניכר מהעם היהודי.
65 שנים לאחר שנתגלתה הזוועה ואומות העולם המתקראות נאורות קיבלו על עצמן למנוע את הישנות רצח העם באשר הוא - רובץ לפתחן אתגר חדש. כאז כן היום, בלשון בוטה וברורה, מצהיר מנהיג מדינה החברה באו"ם על שאיפתו לחסל מדינה אחרת. על כן טוב יעשו אותם מנהיגים אם ייטלו חלק בעצרות הזיכרון ויפנו את עיניהם לא רק אל העבר המדמם, אלא גם לימינו אנו.