באיחור רב צימצמה הכנסת את החסינות הגורפת של חבריה, שנהגה בישראל מאז הקמתה, וגם צעד זה היה זעום מהנחוץ. החסינות נוצרה במאות הקודמות במהלך המאבק לדמוקרטיזציה של מדינות חשוכות, שממשלותיהן הטילו את יריביהן למרתפים אפלים ולא נודע כי באו אל קרבם. בדמוקרטיה המודרנית המשופעת בתקשורת מגוונת אין חשש כי מישהו מח"כי האופוזיציה ייעלם כלא היה.
אמנם יש מקום לחסינות כלשהי באשר למעצרים מסוימים, אך לא יותר מזה. להפך, האזרח זקוק ליותר הגנה בתא המעצר מאשר הח"כ הנקלע למקום, שממילא יזכה ליחס מועדף ברגע שבו תתברר זהותו.
זה מזכיר לי עניין אישי: ח"כ טען שפגעתי בו באומרי כי דבריו הם "חוצפה" ולאחר מכן שהוא "חוצפן", ואילו הוא כינה אותי "מפיסטו" ו"עיתונאי חצר", ובלי להתייחס לאירוע שלי, אלא בכלל, נכון דווקא לקבוע כי מחוקק נישא מעם חייב בכבודו של אזרח מן השורה יותר מאשר להפך. שכן מצפים מהח"כ לשמש דוגמה.
קוראים לזה שלטון החוק
כלל זה צריך היה לחול על הדיון שיזם ח"כ סעיד נפאע בכנסת. הוא רצה להפעיל את חוק החסינות כדי לסכל את כוונת היועץ המשפטי להעמידו לדין על נסיעתו לארץ אויב, סוריה, ב?2007.
אפשר היה להבין שימוש בשכפ"ץ החסינות אילו טען נפאע כי לא ביקר בסוריה. אך אין מחלוקת על העובדות. הוא נסע לשם חרף אזהרתו של מנחם (מני) מזוז, ועתה הוא מבקש תנאים מיוחדים - חסינות - כאילו יש משהו לגיטימי בצעד כזה.
אין לח"כים היתר לשוחח על דעת עצמם עם האויב. ד"ר אחמד טיבי ניסה להיחלץ לעזרת עמיתו וטען כי השר אלי ישי ניסה לפגוש במנהיג החמאס חאלד משעל. לא דומה, אילו משעל ניאות היה ישי מקבל את הסכמת הממשלה לנסיעתו.
זה מובן מאליו. מאחורי זה נחבאת כוונה נוספת: למוסס את החוק הישראלי. אסור? לנפאע מותר. שנים רבות מדי התכסיס הזה עבד והח"כים הערבים שוטטו כאוות נפשם במדינות אויב, וכבר אמרו חכמים כי עבירה שנשנית פעם אחר פעם כאילו הפכה להיתר.
מכאן ואילך יידעו העבריינים כי מגע עם האויב אינו היתר גם אם היו שנים שבהן נהנו ממעמד שגוי כזה. גם זה שלטון החוק.