איך משחזרים מחנה השמדה שנמחק?

באף שלב של הדרך לא חשבתי שהיא תסתיים בסצינה כזו. כשהארכיאולוג יורם חימי מחזיק ביד סלולרי ואני לצדו, אוחז את מכשיר ה-gps שלקחנו מהמכונית. מהעבר השני של קו הטלפון ישבו אנשי פיענוח הצילומים של חיל האוויר בישראל. הם כיוונו אותנו בתוך יער פולני לפתרון של חידה בת ששים וחמש שנים.

שבועיים קודם לכן יצאנו לפולין במטוס מלא בבני נוער בדרכם למסע זיכרון. אבל האיש שאנחנו הולכים לצלם יצא למשימה אחרת לגמרי. הוא מתכוון לחפור באדמה הרעה של מזרח פולין כדי לחפש בה את שרידי מפעל ההשמדה – את שרידי תא הגזים של סוביבור.

שמו יורם חימי ביום יום הוא ארכיאולוג מחוז נגב דרומי ברשות העתיקות, אבל לכאן הוא יוצא בשליחות אחרת לגמרי. זו עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת בן גוריון, מחקר שמממן יד ושם, אבל יותר מהכל יש כאן גם סגירת מעגל אישית וסיפור ישראלי אחר לחלוטין. חימי הוא בן למשפחה שמוצאה ממרוקו ושני דודיו שנקלעו בזמן מלחמת העולם השניה לפריז, נתפסו בה ונשלחו בטרנספורט לסוביבור. היום האחיין שלהם יוצא אחרי 65 שנים, למצוא את המקום שבו נרצחו.

והמקום הזה נראה היום אחרת לגמרי. בסוף 1943 מחקו הנאצים את סוביבור ועל חורבות המחנה ניטע יער צפוף. שום דבר בסוביבור לא דומה היום למה שהיה אז. מלבד רציף הרכבת הישן שעדיין נכנסת אליו בתחילת כל שבוע שיירה ריקה של קרונות משא. המראה הפסטורלי טעון משמעויות. שורה של מנופים עסוקים כל היום בהעמסה של בולי עץ לקרונות. אי אפשר שלא לחשוב על הרכבות שהגיעו לכאן אז מלאות ויצאו ריקות. היום הקרונות חונים באותו רציף ושם מעמיסים עליהם בולי עץ. עצים זקופים, עבים, כאלה שצמחו מהקרקע הכי פורייה בפולין, מהאדמה שקבורים בה, על פי ההערכות, כ-250 אלף יהודים.

חימי מבקש לחשוף את מה שהיה פה. כארכיאולוג הוא מאמין שתמיד נשאר משהו בקרקע. אולי הגרמנים טשטשו אבל חימי בטוח שימצא כאן צלקות באדמה. אבל איך מתחילים לחפש בנוף שהשתנה לחלוטין את השרידים למבנים של המחנה, ובעיקר את המקום שבא למצוא, את שרידיו של תא הגזים?

בדרך כלל ארכיאולוג מגיע אל אתר חפירות כמו אדריכל, הוא ניצב מול שטח ריק וחושב איפה היה מקים כאן בית. מהיכן ימתח דרכי גישה, מאיפה יגיעו מים. אם ישאל את השאלות הנכונות יידע איפה לתקוע את האת בקרקע, איפה לחפור. אבל למחנה ההשמדה הארכיאולוג מגיע אחרת. כמו איש מז"פ שניגש אל זירת פשע. יודע שהפושעים טשטשו ראיות. שקשה לסמוך על הזכרון המתעתע של העדים הבודדים שעדיין חיים.

אם יש דרך לדייק את המקום שבו אנחנו נמצאים הרי זה באמצעותו של צילום אוויר ישן. תמונה שצילמו ב-1944 אנשי חיל האוויר הנאצי הלופטוואפה. הצילום הזה מתעד פני שטח שונים לחלוטין מאלה שמולנו. בתצלום רואים מגרש אפר גדול לבן, אנחנו נמצאים היום בלב יער.

עשרה פועלים פולנים עוזרים לחימי ולמנחה שלו הפרופסור יצחק גלעד. הם חופרים על פי הנחייתם ריבוע אחרי ריבוע את האזור החשוד. הפועלים הם תושבי הכפר הסמוך גם הם גדלו בצל המיתוס שמשהו טמון באדמה. במשך שנים הגיעו לכאן מחפשי מטמונות מצוידים בגלאי מתכות. בטוחים ש"הזהב היהודי" נותר כאן קבור באדמה. אבל אנחנו מחפשים משהו אחר לגמרי, אנחנו בזירת פשע וכל גוש אדמה מסונן כדי לחפש בתוכו בדל ראיה, ואלה מתחילות לצאת החוצה נלכדות במסננת הגדולה. טבעת כסף, מטבע הולנדי, גדרות תיל וחתיכות בטון. ומיד גם פריטים מזוויעים כמו מערכות של שיניים תותבות שנשתמרו כמעט לחלוטין בתוך האדמה. ברגע הזה מפסיקים לשאול שאלות מדוע זה חשוב. ברור לך שמה שנמצא בתוך הקרקע כבר 65 שנים מחכה שמישהו יחשוף אותו, יתייחס אליו. זה בדיוק מה שחימי עושה. לפני שהתחיל לחפור הלך לראיין ניצולים, קרא כל פיסת אינפורמציה שפורסמה, הכל ישמש כחתיכות של פאזל בהשלמת תמונת סוביבור המלאה.

אחרי שבוע של חפירות מתסכלות מבצבץ פתאום גוש בטון קטן בתוך האדמה. מתחתיו יחשף חתך של אדמה כהה סימטרית, זו הפעם הראשונה שאנחנו מתחילים לזהות את אותן הצלקות באדמה. עדויות למבנה שעמד כאן פעם. אבל איפה אנחנו נמצאים בדיוק? את התשובות יספק צילום האוויר הישן.