בראיון שהעניק ברק אובאמה למגזין "טיים", חשף המנהיג האמריקני את כישלון ממשלו לקדם את התהליך המדיני בין ישראל לפלשתינים. את האשמה הטיל על שני הצדדים, בלי שהעניק משקל גדול יותר לטרפודיו של צד זה או אחר. לגבי עצמו הסתפק בטעות שביצירת ציפיות גבוהות מדי. הוא שוב טעה. הבעיה אינה הגבהת רף הציפיות, אלא התנהלות חובבנית של ממשל חדש מלא כוונות טובות אך חסר יכולת לממשן.
לעשר שגיאותיו של אובאמה אפשר בוודאי להוסיף אחרות, אולם אין בכך כדי לנקות את ישראל, שבראשה עומדת ממשלה שאינה מוכנה בשום אופן לשלם את מחיר השלום, וגם לא את הפלשתינים שהתאהבו בעץ אשר הוטלו אל צמרתו. ואלו שגיאות אובאמה:
1. הוא לא קרא את הספרות הענפה שפורסמה בעקבות כישלון פסגת קמפ דיוויד, ולא ביצע הערכה נכונה של הדרכים לחידוש המשא ומתן. הוא המשיך את המגמה ועסק במהות במקום להציע לצדדים מהלך פרוצדורלי חדש שהיה מחייב אותם לקחת בו חלק (נוסח ועידת מדריד).
2. הוא מינה איש מנוסה, חביב ונבון בשם ג'ורג' מיטשל לתפקיד הגדול על מידותיו, ויכול היה לדעת זאת מראש.
3. לאחר שהבהיר כי השלום במזרח התיכון הוא אינטרס אמריקני, חזר בו ושב אל המנטרה האומרת כי אינו יכול לרצות שלום יותר מהישראלים ומהפלשתינים. בכך הקטין מאוד את חשיבות המאמץ האמריקני לקדם כאן תהליך דרמטי.
4. הוא הפך את הדרישה המוצדקת להקפאת ההתנחלויות לתנאי לחידוש המשא ומתן הישראלי?פלשתיני, בלי להבין שכל תנאי כזה עלול לדחות את המשא ומתן לתקופה ממושכת ויקרה.
זימן לפסגה מיותרת
5. הוא ביזבז חודשים מיותרים על הגדרת ההקפאה ולא הבין כי 100 ימים של חסד ניתנים רק פעם אחת. אילו היה משתמש בהם כדי לקרוא לצדדים לשוב אל שולחן המשא ומתן על בסיס כמה עקרונות שהוסכמו בעבר, אפשר היה להימצא כבר מזמן בתוך התהליך.
6. הוא לא עמד על התנאי שהציב ולא הבין כי גם אם יתפשר על מהות ההקפאה, לא יוכל הצד הפלשתיני לרדת מן העץ יחד איתו. פשרת עשרת חודשי ההקפאה החלקית היא בדיחה עצובה שלא תואמה עם הצד הפלשתיני ומלכתחילה לא יכולה היתה לענות על צרכיו המינימליים. זה חשף את חוסר המקצועיות של הממשל.
7. הוא לא מיהר להתנער מדבריה של מזכירת המדינה, הילארי קלינטון, על כך שההקפאה מהווה תקדים מאין כמותו בממשלות ישראל (ולא היה מי שהזכיר לו את החלטת מנחם בגין בהקשר זה). בכך נתן יד לתחושה פלשתינית שלפיה ארה"ב מנסה למכור סחורה פגומה בעטיפה מרשרשת.
8. הוא התעקש לזמן את הצדדים לפסגה בניו יורק בספטמבר האחרון. כולם באו, אך לא היה בפיהם דבר לומר זה לזה. גם לאובאמה, הטוב בנואמי המאה ה?21, לא היה מה לומר. פסגה כה עלובה, ללא קווי מתאר להמשך, רק החריפה את התחושה שלא ניתן לחזור למסלול המו"מ והעמיקה את האכזבה באזור.
9. הוא דרש מאבו מאזן למשוך את התביעה הפלשתינית לדיון בדו"ח גולדסטון ולא הבין כי ההסכמה לדרישתו (בין שהיא מוצדקת ובין שלא) תהפוך את המנהיג הפלשתיני למי שאינו יכול להנהיג את עמו.
10. הוא דיבר על הציפיות המופרזות בראיון עיתונאי, לא מתוך כוונת מכוון ולא כחלק ממדיניות כוללת. כאיש המשיח לפי תומו הוא שיתף את המראיין בתובנותיו בדבר טעותו באי הערכה מראש של הקשיים הקיימים אצל שני הצדדים. אך הוא שכח שהוא נשיא ארה"ב ושכל מעשה שלו, אפילו הריגת זבוב, נבחן במיליארדי עיניים וכל מילה שלו נשקלת ומשפיעה. בכך, בתום שנה מבוזבזת ובלי שום כוונה רעה, הנחית בדבריו מכה נוספת על הסיכוי לקדם משהו באזור שלנו.