את שר התיירות, סטס מיסז'ניקוב, פגשתי לראשונה בכנס תקשורת שדן בדימויה של ישראל בעולם. אני חייב להודות שדבריו היו מעניינים ומכובדים, אפילו העזתי להחמיא לו. מודה.
בסוף השבוע זכה שר התיירות לכותרות: במהלך כנס תיירות במדריד הוא לחץ את ידו של עמיתו האירני. מהדיווח עלה כי השר הישראלי היה הפעיל מביניהם במהלך הפגישה. השר הישראלי דיבר. השר האיראני, חמיד בקאי, לא הגיב. מכאן שקיימות שלוש אפשרויות: או שהשר האיראני מבקש, כמו חלק מעמיתיו בחודשים האחרונים, לערוק מאחר שהוא משתייך ל"גל הירוק" של מנהיג האופוזיציה, מיר חוסיין מוסאווי. או שמדובר לא רק בשיעי אלא במתאבד שיעי מהסוג המסוכן ביותר, שמאס בקריירה שלו, בחייו, באשתו ואפילו בפיסטוקים פרסיים אף על פי שהם טעימים. או שמבחינת השר האירני הוא פשוט שמר על נימוס צונן, ורק אצלנו התחילו לחגוג.
כמה שאנחנו, הישראלים, כמהים לשפת גוף אוהדת, לחיוך, לחיבוק, לליטוף, לחצי מילה, להזזת בוהן, אפילו לשיעול לעברנו מצד כל גורם עוין אפשרי. אנחנו, כמובן, מיד מפרשים זאת כמהלך מדיני אפשרי. מימיי כשגריר במאוריטניה אני עדיין זוכר מברקים שבהם דיפלומטים שלנו התגאו כי השגריר של קטאר חייך אלי באירוע, שהשגריר של סודאן עשה לי שלום עם האוזן, והמהדרין הוסיפו שהשגריר של אלג'יריה לא פחד לגעת לי במעיל בסנטר שלו במהלך תור לקוקטייל בבית השגריר האוזבקי, אף על פי שמדובר במעיל ישראלי.
האמת היא שלעיתים "מחוות" שכאלה מתרחשות פשוט כי הדיפלומט, או האישיות הפוליטית, הוא אדם מנומס. לעיתים הוא פשוט שכח לרגע את תפקידו ונהג כבן אדם. ולעיתים הדיפלומט מהמדינה העוינת פשוט לא הבין מי ניצב מולו, מאחר שבכנסים כאלו מתקיימים אינסוף מפגשים עם בכירים לא מוכרים. לעיתים מדובר באישיות דיפלומטית מתונה המבקשת להעביר באופן אישי מסר של אחווה שאין בינו לבין מדיניות הממשלה שלה כל קשר, והיא רק לא ידעה שבישראל רצים מיד לספר לחבר'ה. אם זה המקרה של בקאי, צפוי לו גורל דומה לזה של קודמו. הנ"ל פוטר לאחר שאמר כי "אנו ידידי העם בישראל".
פלרטוט קסום
שלא יובן כאן דבר לא נכון. אין בדבריי כל ביקורת כלפי השר מיסז'ניקוב או הדובר שלו. גם אני לא עמדתי בפיתוי ובמהלך שהותי בפריז, כעיתונאי, התלהבתי כאשר כתב סוכנות הידיעות האיראנית איחל לי "לבריאות" לאחר שהתעטשתי, וכששגריר לוב התיישב לידי במסעדה ואכל סטייק בלי להקיא. אבל, חברים, זה לא באמת הישג מדיני.
אגב, בדיווח על המפגש של שר התיירות שלנו במדריד נאמר כי "למשלחת הישראלית ציפתה הפתעה נעימה. כשחברי המשלחת עברו בסמוך לביתן האיראני הם התקבלו בו על ידי מנהל הביתן, שאף הזמין את מיסז'ניקוב לבקר בארצו". מדהים! רק חסרים עכשיו ההזמנה, האשרה וכרטיס הטיסה. אבל בואו לא נעסוק בקטנות...
הסיפור הזה מזכיר לי כי לפני כמה שנים קיבל איגוד הסיף שלנו הזמנה להשתתף באליפות העולם שנערכה בטהרן.
מה שלא הבנו הוא שהאירנים, כמארגנים, שיגרו באופן אוטומטי הזמנות לכולם. אולם כששמעו שהישראלים המתלהבים אכן מתכוונים להגיע, הם איימו בביטול האירוע כולו. כל עוד ההזמנות, ששוגרו בטעות פשוט משום ששוגרו לכל המשלחות, היו בתוקף - הפרשנים הניחו הנחות מרחיקות לכת. לא היינו רחוקים מלדווח כי חמינאי בדרך לגיור. אבל זו היתה סתם טעות ביורוקרטית.
אמנם אין כל רע באנקדוטות אנושיות המפיחות אופטימיות בשכונה הלא נעימה שאנו מתגוררים בה. אבל עוד לפני שאירן הרשמית הכחישה את לחיצת היד, הידיעה שלכדה אותי בשבוע שחלף בנוגע לאירן היתה קשורה ב"לא" (הצפוי שלהם) להצעות המערב בסוגיית הגרעין, ולאו דווקא הפלרטוט הקסום בין שרי התיירות.