ברק אובמה פירש שלא כהלכה את גודל נצחונו ואת מהות המנדט שקיבל מהבוחרים ב 2008. האם ייתכן שהקביעה הזו נכונה? האם יכול להיות שרוב עצום של אמריקאים הצביעו עבור "שינוי" ועבור המועמד שמסמל את שינוי הכיוון, וברגע האמת נרתעו מהעלות?
הוויכוח הגדול סביב אובמה הוא ויכוח המלווה את הרפובליקה האמריקאית מאז היווסדה: ממשלה גדולה או ממשלה קטנה? ממשלה פולשנית, מווסתת, מעניקת שירותים שעולה הרבה כסף או ממשלה קטנה, התערבות מינימלית בשווקים ובחיים, מיסוי נמוך, מעט שירותים, כל אדם לנפשו. מבחינה זו אובמה איננו נושא הביקורת, מדיניותו היא שעומדת לביקורת כפי שהיה עומד לביקורת ג'ון מקקיין או כל אחד אחר.
מתוך שנים-עשר הנשיאים שכיהנו מאז מלחמת העולם (טרומן עד אובמה), אובמה נמצא בשליש התחתון של הירידה בתמיכה מיום ההשבעה ועד ליום השנה הראשונה לכהונתו. ב 20 בינואר 2009 עמד שיעור התמיכה באובמה על 67%. כיום ממוצע סקרי התמיכה הוא 49.9%, כלומר צניחה של 17%. רק לג'רלד פורד היו נתונים נמוכים מאלו. מצד שני, שחיקת התמיכה נוגעת למדיניות ועלויותיהן, בעוד שהתמיכה האישית בנשיא נותרה גבוהה מאד ודומה לזו שקיבלו רונלד רייגן (1982) וביל קלינטון (1994). שניהם המשיכו ונבחרו לכהונה שנייה.
נשיאות דמוקרטית תחת אזהרה
לפני שמשתעשעים עם הספדים פוליטים (מוקדמים ומופרזים), נבואות זעם על "אג'נדה אבודה" (ממש לא) ו"הקטסטרופה הצפוייה לדמוקרטים בבחירות לקונגרס בנובמבר 2010" (סביר), בואו לרגע אחד ניזכר ברקע ובהקשר הפוליטי-כלכלי של תקופת הבחירות והיום בנובמבר 2008 בו נבחר ברק אובמה לנשיא ה-44 של ארה"ב. אובמה נבחר לאחר שמונה שנות נשיאות של בוש, נשיא שמרן, לא אהוד בכהונתו השנייה שדומה שלא באמת ניהל את אמריקה. אובמה נבחר לרקע שתי מלחמות, קריסת תעשיית הרכב האמריקאית, גרעונות עתק בתקציב ובמאזן המסחרי וחשוב מכל: אובמה נבחר אל תוך משבר כלכלי עצום מימדים. מה שהחל כמשבר משכנתאות, קריסת בנקי ההשקעות של וול סטריט (בסמוך לבחירות), משבר שווקי אשראי הצטבר לכדי משבר מבני (שגלש למשבר עולמי) שלאחריו למעשה אין יותר "וול סטריט" במובן שהעולם מכיר מזה 50-60 שנים ובמבנה שכל פרח-מנהל עסקים ידע לתאר בעיניים מצועפות מאז שנות ה-80.
כאשר בוחנים את מדיניותו של אובמה: חבילת התמריצים לשווקי ההון ולבנקים (קרוב ל 800$ מיליארד), וכ 150$ לתעשיית הרכב, קשה להתחמק מהמסקנה שלאור המיידיות ומצב החירום שנוצר, כל נשיא היה מקבל את אותן החלטות. הבעייה התחילה עם השאיפה המקיפה של אובמה להעביר רפורמה בבריאות, לראשונה מאז ימי הנשיא ג'ונסון בשנות הששים. 46 מיליון אמריקאים חסרי ביטוח בריאות, את זה אתקן ובשביל זה נבחרתי, אמר אובמה. אלא שהאמריקאים שבחרו בו, מעבר לבוחרים הדמוקרטים הרגילים (בארה"ב כיום, בחלוקה גסה ופשטנית יש כ 40% דמוקרטים, 30% רפובליקאים ו 30% "עצמאיים" שהצביעו לרייגן, עברו לקלינטון, הלכו לבוש והרגישו נוח - הצעירים והאמידים שבהם - עם אובמה), ראו מול העיניים נשיא שאיננו מתמקד בתעסוקה ובטחון כלכלי, אלא ברפורמה בבריאות שתעלה כ 100$ מיליארד מדי שנה בחמש השנים הקרובות. הם אלו שהצביעו עבור המועמד הרפובליקאי - כאזהרה לאובמה - בבחירות המיוחדות במסצ'וסטס בשבוע שעבר.
סביר שאובמה יבצע שורה של שינויים במדיניות וסדר יום "שינוי" עליו נבחר. הוא יתנתק מהקונגרס עד כמה שאפשר, יתמקד יותר בכלכלה המשפיעה על מקומות עבודה ופחות על הוצאות ענק, יהיה "נשיאותי" יותר ופוליטי פחות, יעסוק בנושאי חוץ הכרחיים בלבד כגון אפגניסטאן, טרור, עיראק, איראן ורוסיה ופחות במה שלא מעניין את האמריקאים (ישראל-פלשתינים למשל). הקו האסטרטגי של אובמה מלכתחילה היה ברור: טיפול במקביל ולא בהדרגה בשורה של נושאי הענק האלו. זה גובה מחיר תדמיתי ופוליטי אבל יש כאן גם חשבון אסטרטגי: הביקורת תשכך לקראת מחצית-סוף 2011, שנה שלמה לפני הבחירות הבאות לנשיאות.