פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הממשלה צריכה להציל את העיתונים בישראל

      "שוק התקשורת הישראלי נמצא במצב של כשל שוק" כותב ארי שביט. הפתרון לדבריו הוא התערבות ממלכתית. "כפי שהממשל האמריקאי הציל הבנקים על הממשל הישראלי להציל העיתונים"

      בנושא אחד העיתונות מתקשה לעסוק: עיתונות. מטעמים מובנים, עיתונים ועיתונאים היודעים לטפל באופן ביקורתי בשלטון, בביטחון, במשפט ובכלכלה לא יודעים לטפל באופן דומה בתקשורת. ואולם כעת אין מנוס. המשבר שאליו נקלעה התקשורת הישראלית ב-2010 מחייב דיון ציבורי ואולי אף עשייה ציבורית. לעיתונים ולעיתונאים אין עוד זכות לשמור על זכות-השתיקה בכל הנוגע לנעשה בחצרותיהם האחוריות. עליהם להוציא מן הארון את השלדים המאיימים על עתידה של העיתונות החופשית בישראל.

      ביסודו, המשבר הוא עולמי. גם בארה"ב וגם באירופה הטובים והחזקים שבארגוני התקשורת נמצאים בסכנה. האינטרנט מזה ואובדן הקשב של הצעירים מזה גורמים לכך שהעיתונות המסורתית מאבדת קוראים משלמים בקצב רצחני. כתוצאה מכך גם היקף הפרסום מצטמק. המבנה העסקי שאיפשר את קיומה של תקשורת פרטית איכותית וחופשית במאה ה-20, אינו תקף עוד במאה ה-21. בזה אחר זה נסגרים עיתונים מובילים, בעוד שהעיתונים השורדים עוברים תהליכים של הצהבה, הטפשה והידלדלות.

      בישראל נוסף למשבר העולמי ממד ייחודי. המיליארדר היהודי-אמריקאי שלדון אדלסון השיק לפני שנתיים וחצי את החינמון "ישראל היום", המופץ כבר עתה בכרבע מיליון עותקים. הופעתו של הענק מלאס וגאס בזירה המקומית היטיבה בטווח קצר עם קבוצת "הארץ" אשר משתפת אתו פעולה בהדפסה ובהפצה. ואולם מבחינתם של שני גופי תקשורת אחרים, "ישראל היום" הוא איום קיומי. "ידיעות אחרונות" מדמם ומאבד את ההגמוניה שלו. "מעריב" עלול להיסגר בתוך פחות משנה.

      התוצאה היא מלחמת הכל בכל. "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מנסים להשתיק את "ישראל היום" באמצעות הצעת חוק שתאסור על בעלות זרה בעיתונות. הצעות חוק נוספות נמצאות בצנרת. במקביל, בצירוף מקרים מופלא, שני העיתונים מסתערים בשצף קצף על מי שנתפשים כבני חסותו של אדלסון: בנימין ושרה נתניהו. הדחתו המיידית של ביבי היא כעת לא רק משאלת לב פוליטית אלא אינטרס עסקי חיוני של שני עיתוני הצהריים הוותיקים. ואולם משום שאדלסון קורץ מהחומר שאדלסון קורץ ממנו, איומים לא מרתיעים אותו. להיפך. הוא מגדיל עוד ועוד את התפוצה של החינמון שלו, כדי להכריע סופית את "ידיעות אחרונות" ואת בעליו, נוני מוזס.

      מאבק הטיטאנים מסוכן

      בטווח הקצר מאבק אדלסון-מוזס מבורך. במשך יותר מדי שנים חיו יותר מדי ישראלים בתחושה שנוני מוזס הוא האיש החזק בישראל. גם פוליטיקאים, גם אנשי עסקים וגם עיתונאים לא העזו לצאת נגדו. לכן העובדה שאדלסון מערער את שלטון היחיד של המו"ל-הנסתר-מן-העין, תורמת לכך שבישראל תהיה חברה יותר חופשית.

      אך בטווח הארוך מאבק הטיטאנים מסוכן. אם "מעריב" ייסגר, תהיה זו מהלומה לעיתונות הישראלית. אם בהמשך גם "הארץ" ייקלע לקשיים, יהיה בכך משום אסון תרבותי וערכי. ישראל תהיה למדינה אחרת. גם אם "ידיעות אחרונות" יוחלש מדי, תהיה זו בעיה חמורה. בסוף התהליך, ישראל עלולה למצוא את עצמה במצב שבו שלטון-על של איל תקשורת אחד מוחלף בשלטון-על של איל תקשורת אחר.

      המצב ברור: שוק התקשורת הישראלי נמצא במצב של כשל שוק שכוחות השוק לא מצליחים להתמודד אתו. הפתרון היחידי הוא התערבות ממלכתית. בדיוק כפי שהממשל האמריקאי הציל את הבנקים, על הממשל הישראלי להציל את העיתונים. ניקולא סרקוזי כבר עשה זאת בצרפת. הוא העניק לתקשורת המודפסת הקלות מס מופלגות, חילק מנויי חינם לצעירים והגביר את הפרסום הציבורי. בעלות של 600 מיליון יורו הוא הצליח להפעיל תוכנית חירום שתסייע לעיתונות בלי להתערב בתכניה ובלי לפגוע בחירותה. תוכנית דומה נדרשת כעת בישראל. הדמוקרטיה הישראלית זקוקה גם ל"ידיעות אחרונות", גם ל"מעריב", גם ל"הארץ" וגם ל"ישראל היום". עליה לפעול בנחרצות וביצירתיות כדי להבטיח את עתידה של העיתונות החופשית.