לכאורה, מה הקשר בין חבר הכנסת דני דנון, מוחמד ברכה והטניסאית שלנו שחר פאר? אין קשר. לא אידיאולוגי, לא משפחתי, ולא ספורטיבי או פוליטי.
שחר פאר מופיעה בטורנירים יוקרתיים בטניס בכל רחבי העולם. היא כבר עושה זאת כמה שנים. לאחרונה היא נתקלת בעוינות כלפיה ובהפגנות איבה שפוגמות ביכולת שלה. מי שקורא עיתונות חוץ ומפעיל את האינטרנט יודע שהפגנות אלו מונעות על ידי פלשתינים, אבל נוטלים בהן חלק גם אזרחים אוסטרלים שאין להם כל מעורבות בסכסוך המזרח?תיכוני.
ומבחינתי דני דנון, כמשל - לא רק דנון האיש במעשיו כי יש רבים כמותו - משמן את גלגלי האיבה כלפינו בדיבוריו ובהצעותיו. מדובר במעשים ובהצעות שמובילים לכך ששחר פאר, אשר כיכבה בעולם במשך שנים בלי שום התייחסות להקשר הפוליטי, הופכת בעל כורחה לקורבן הפגנות פוליטיות לא אנושיות.
דנון חושב על ישראל כמדינה וכחברה, ורוצה שהדברים שבהם הוא מאמין יהפכו לסימן ההיכר של מדינתו. לכאורה, זכותו. אבל הוא שוכח שאנו חיים בכפר גלובלי, וכל מעשה, אמירה או מחדל שקורים אצלנו בבית משפיעים באופן מיידי גם על תהליכים בינלאומיים.
קחו לדוגמה את פרשת דני אילון ושגריר טורקיה. בטח היו מי שחשבו בתחילת הפרשה כי אכן גימדנו את השגריר הטורקי והחזרנו את הכבוד הלאומי. אבל את בקשת הסליחה של אילון אפשר היה לנחש כבר ברגע שהושיב את השגריר בכיסא נמוך. מדינת ישראל חייבת לכבד נורמות בינלאומיות, ודומה כי אפילו אביגדור ליברמן מתחיל להפנים זאת.
"מעמד בינלאומי ברגרסיה"
ובחזרה לדנון. דרישתו למנוע את יציאתו של מוחמד ברכה במשלחת של הכנסת למחנה ההשמדה באושוויץ היא עוד טעות שתחייב אותנו בסופו של דבר בבקשת סליחה ומחילה. ברכה הוא חבר כנסת ערבי שנבחר בבחירות דמוקרטיות. הוא מייצג את המפלגה היותר אחראית במגזר הערבי. השתתפותו בביקור באושוויץ ממחישה לציבור הערבי כולו את האוניברסליות של השואה לעומת מכחישי וממעיטי משקלה. אבל כשדנון מנסה למנוע מברכה לצאת לאושוויץ הוא לא מבין שדבריו יגיעו גם לעולם, והם ישכנעו רבים שבמדינת ישראל יש גישה של אדנות ואפליה גלויה נגד מיעוטים. ואחר כך נתפלא שמפגינים נגד שחר פאר.
אינני מבין מה רוצים המתנגדים לביקור של ברכה באושוויץ. האם הם רוצים שקודם כל ערביי ישראל יצטרפו לתנועה הציונית? האם הם סבורים שעצם היותם ערבים יפסול אותם מלהשתתף באזכור פשע היסטורי מחריד?
ישראל זקוקה ללגיטימציה בינלאומית. כוחות רבים אוסרים מלחמה על הלגיטימיות של היותנו מדינה יהודית של עם נרדף שהגיע להגדרתו העצמית. בן גוריון הבין זאת שעה שחתר לראות את מדינתנו כאור לגויים. הוא זה שאמר כי "מדינת ישראל בנויה על שני אדנים, כוחנו הצבאי ומעמדנו הבינלאומי". כוחנו הצבאי קיים, ואולי מתעצם. מעמדנו הבינלאומי ברגרסיה מתמשכת ואין עוצר.
דרושה לנו גישה שתראה כל אדם כנברא בצלם. אבל עד שאוטופיה זו תקרום עור וגידים, אולי נסתפק במחשבות על ההפגנות שמתעוררות נגד שחר פאר בשעה שאנו מציעים הצעות שליליות וחושבים שהכל יישאר בחדרי חדרינו. עולם גדול משקיף עלינו, אפילו באליפות הטניס הפתוחה של אוסטרליה.