פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המשחק משתנה: היום העגום של אובמה

      בדיוק שנה לאחר שהושבע לנשיא התעורר אתמול ברק אובמה למציאות פוליטית קשה. הפסדה של מרתה קוקלי, המועמדת הדמוקרטית בהתמודדות על מושבו של הסנאטור המנוח טד קנדי, בבחירות שנערכו שלשום במדינת מסצ'וסטס, עתיד לשלול מהנשיא את הרוב המיוחס של 60 סנאטורים דמוקרטים - רוב שאפשר לו להעביר בסנאט את חוק הרפורמה בביטוח הרפואי, בלי שהמיעוט הרפובליקני יוכל לשבש ולעכב את תהליך החקיקה באמצעות תרגילי השהיה אינסופיים.

      מאחר שהליך החקיקה בסוגיה זו עדיין טעון את אישורם של שני בתי הקונגרס לגרסתו הסופית והמוסכמת של החוק, עתה עוטפת עננה כבדה של אי ודאות את מה שנראה היה עד לאחרונה כהישגו הוודאי והמרשים ביותר של אובמה.

      העובדה שאת מקומו של קנדי (שאויש עד כה באופן זמני על ידי עוזרו וידידו פול קירק) ימלא מעתה הסנאטור הרפובליקני הנבחר סקוט בראון, המתנגד בתוקף לרפורמה שיזם אובמה ומייצג גישה כלכלית, חברתית וביטחונית שונה בתכלית - מהווה שינוי דרמטי בכללי המשחק.

      עובדה זו עתידה להכביד מעתה על הממשל בקידומן של יוזמות החקיקה השאפתניות שלו, שבטבורן ניצב עדיין היהלום שבכתר - חוק הרפורמה בביטוח הרפואי - שכן בעקבות תוצאות הבחירות לסנאט במדינת מסצ'וסטס תכלול הסיעה הדמוקרטית 59 מושבים בלבד.

      מבחינה זו טמונה אירוניה לא מועטה בעובדה שמותו של קנדי, שבמשך שנים ארוכות הוביל את המאבק למען שיפור מערכת הבריאות, עתיד כעת להקשות על מימוש חלומו הנכסף, שכבר היה בהישג יד. גם אם יצליחו "כל אנשי אובאמה" למצוא בסופו של יום מפרך את הנוסחה הגואלת שתאפשר להם להשלים בהצלחה את הרפורמה, רבים הסיכויים שהכישלון במסצ'וסטס יהפוך לנקודת שבר עבורם. זאת, משום שהמערכה על מושבו של קנדי הפכה להצבעת אמון כללית ובעלת משמעויות והשלכות החורגות מעבר לגבולותיה ובעיותיה המקומיות של מדינת מסצ'וסטס.

      מחיר פוליטי כבד

      בתודעה הציבורית נתפסת תבוסתה של מועמדת דמוקרטית, שסדר היום שלה היה ליברלי מובהק, במדינה בעלת מסורת ליברלית עמוקה ומושרשת (הרפובליקני האחרון שניצח שם במירוץ לסנאט עשה זאת בשנת 1972) כבר עתה כעדות לחולשה של ממשל אובמה בכל המישורים. אין לשכוח שמסצ'וסטס היתה המדינה היחידה שבבחירות לנשיאות ב?1972 העניקה את קולותיה האלקטורליים למועמד הדמוקרטי ג'ורג' מקגוורן, ושבנובמבר 2008 זכה בה אובאמה לניצחון בהפרש של 24 אחוזים על פני ג'ון מקיין.

      נכון שמסכת גורמים מקומיים, ובכללם אישיותה הצוננת והמרוחקת של קוקלי, כמו גם גילויי שחיתות בקרב הממסד הדמוקרטי, השפיעו על תוצאות ההצבעה. אולם ביסודו של דבר הפך המאבק למעין משאל עם על סדר היום ששואף אובמה לקדם, ויעידו על כך ביקוריהם המבוהלים של הנשיא ושל ביל קלינטון בבוסטון ערב ההכרעה. במיוחד שיקפה ההתמודדות את החשש של בוחרים רבים מפני העלאות מסים, הצפויות כנגזרת מתוכניותיו הכלכליות של אובמה.

      על רקע זה נשאלת השאלה אם - חרף האכזבה והתסכול - יפיק הממשל את מלוא הלקחים מתוצאות ההצבעה. שכן קל יותר ונוח יותר להיאחז במכלול של הסברים נקודתיים וטקטיים לתבוסה, מאשר להישיר מבט למציאות ולהכיר בעובדה שניצחונו של בראון הוא בבואה ושיקוף של תהליכים רחבים ועמוקים יותר. כך, למשל, ברור שעריקתו של מחנה שלם של מצביעים עצמאיים לשורות המפלגה הרפובליקנית אינו תופעה המוגבלת לאזור ספציפי בלבד. חששות עמוקים לגבי תוכניותיו של אובמה, לנוכח ההתאוששות האיטית של הכלכלה ושיעור האבטלה הגבוה, מקננים בקרב רבים מן הרפובליקנים.

      העתיד הקרוב יוכיח אם אובמה יפנים את לקחי מסצ'וסטס או שיתעלם וישלם על כך מחיר פוליטי כבד בבוא היום.