גילוי נאות, כפל כפליים: רעייתי ד"ר דניאלה (דנה) מרגלית מרצה בכירה ופעילה מאוד בחוג לפסיכולוגיה במכללת אריאל. היא נטשה ביוזמתה עיסוק בחממה אקדמית באזור ת"א כדי להשתתף בצוות ההקמה של החוג החדש. זאת, למרות שהיא מצדדת בהקמת שתי מדינות לשני עמים בארץ ישראל.
אתמול נתן שר הביטחון אהוד ברק, הממונה על השטחים מטעם הממשלה, את האות להפוך את המכללה למרכז אוניברסיטאי. באיחור, אך צעד נבון. היהודים התאפיינו כל הדורות בהקניית דעת. אם חדלו - ראוי שיחזרו למקורותיהם. על תלמידיהם אמרו דתיים כמשכילים: "אל תגעו במשיחי".
עקבתי משך כמה שנים אחרי יגאל כהן?אורגד וחבריו, שעמלו להעסיק במכללה מרצים בכירים, פרופסורים ידועים, בהם גם כאלה שדעתם אינה נוחה כלל ועיקר מתפיסת שלמות הארץ, והבחנתי בשלוש משוכות בדרך למתן ההכרה מטעם המועצה להשכלה גבוהה ושלטונות הצבא:
* האוניברסיטאות הוותיקות התנגדו למתן ההכרה. זאת על פי העיקרון המוכר במסורת היהודית, ש"אין אדם אוהב את בן אומנותו". ההתנגדות שיקפה את המאבק על תקציב אקדמי דל, מין ניסיון של נוסעי האוטובוס הדחוס למנוע כניסת אדם נוסף העולה מן התחנה.
התבונה תנצח
* הבחינה האקדמית של רמת המרכז האוניברסיטאי באריאל חייבת להתבצע בקפדנות, בלי הנחות. הכל על פי הנחיות המועצה להשכלה גבוהה.
* ההתנגדות העיקרית היא פוליטית. פרופ' יולי תמיר החמיצה הזדמנות פז להפגין אי משוא פנים כאשר כיהנה כשרת החינוך ויכלה להעניק את ההכרה, אך סירבה. עכשיו זה הגיע, והיא עם השמאל, וח"כי הסיעות הערביות נסערים, ורק שלי יחימוביץ' תמכה בהגינותה במתן ההכרה. על מה, ולמה נסערו תמיר ורבים מחבריה?
ההתנגדות ברורה. גורמים פוליטיים מעוניינים שהקו הירוק יפריד בין השכלה גבוהה לבין מי שלא יזכה לה במקום מגוריו. כאילו ממזרח לקווי 67' אין מקום לאקדמיה. זה שגוי ומתנשא. בין השאר מפני שבאריאל לומדים לא?יהודים רבים מישראל ומיהודה ושומרון כאחד. זה שגוי גם מפני שאריאל מצויה בגוש ההתנחלויות, שישראל אינה מתכוונת לסגת ממנו; ומפני שאם חלילה יקרה אחרת - אין רע בכך שתותיר אחריה מוסד אקדמי תקין ומלא.
המתנגדים מנסים להלך אימים. הם טוענים כי אוניברסיטאות נכבדות במערב יחרימו את אריאל. זו סכנה ממשית. רק שבהשפעת ישראלים מהשמאל הקיצוני המוסדות האלה קרובים להחרים אפילו את האוניברסיטאות על הר הצופים ומה שמכונה בפיהם שייח' מוניס.
בסופו של דבר התבונה תנצח. היא נעה אתמול בכיוון הנכון.