הסיקור מהאיטי: גאווה או חרפה?

צה"ל מעניק בשנים האחרונות סיבות רבות כל כך לביקורת נוקבת, עד שאין כל סיבה להתחיל לחפש סיבות מתחת לשטיח כדי להתנגח בפרה הקדושה האחרונה שעוד נותרה לנו. ציניקנים גמורים יגידו שהסיבה היחידה לזריזות וליעילות המופתית בהן ממהרת מערכת הביטחון לשלוח יחידות חילוץ והצלה לכל קטסטרופה או משבר הומניטרי, היא הרצון לאמן בצורה יסודית את היחידות באירוע עם נפגעים אמיתיים, בניגוד לתרגילים עם נפגעים מדומים. גם אם זה נכון, אין כל פסול ברצון לסייע לאחר בזמן שאתה מסייע גם לעצמך.

כלי התקשורת בישראל מדווחים על פעילות צה"ל בהאיטי בניסיון מוצדק לגרוף רייטינג באמצעות התמקדות בעזרה הישראלית באסון הנורא. כל עיתונאי צעיר יודע שהדרך הטובה ביותר להגיע אל הקורא, המאזין או הצופה היא דרך הבטן ולא דרך הראש. מה טוב יותר מרופא ישראלי שמיילד אישה בהאיטי ומציל ילד? אלף תשובות ירודות של דובר צה"ל לפעולות מעוררות מחלוקת של הצבא לא יהרסו תמונה אחת של רופא עם תינוק בן יומו על הידיים.

ובכל זאת, חשוב לשמור על פרופורציות. לא כל עירוי לוריד הוא סיבה לכותרת באדום זועק ואין סיבה להתרכז אך ורק בגאווה הישראלית תוך הפחתה מכוונת בערכו של האסון הנורא בהאיטי. משלחות הסיוע מישראל הן למרבה הצער טיפה בים העזרה הדחופה שנדרשת למדינה המוכה. קצת צניעות, ביקורת עצמית והפחתה קיצונית של הליקוק העצמי לא יזיקו לסיקור של רעידת האדמה בהאיטי - ולמען האמת לא יזיקו גם בעבודתה היומיומית של העיתונות בישראל.

בואו נצא מנקודת ההנחה שישראל שיגרה משלחת סיוע להאיטי מכל הסיבות הנכונות. נתעלם מהתלונות על אי הושטת סיוע דומה לפצועי וחולי עזה (הגיע הזמן להפנים שמבחינת ישראל עזה היא ישות אויב, ומדינות לא מזדרזות לסייע לאויבים), מהטענות שהאיטי היא בסך הכל זירת אימונים לחיל הרפואה לקראת המלחמה הבאה, מהמעורבות הצורמת של דובר צה"ל ואפילו מברכתו המופרכת של שמעון פרס, שמאמין כנראה שצה"ל הוא ארגון צדקה ועזרה לזולת, ולא גוף משומן שמטרתו, ובכן, לנצח במלחמות ולהרוג אנשים. אף שהיציאה להאיטי נובעת בין השאר מרפלקס פבלובי, אי אפשר לזלזל בעזרה הרפואית החשובה לניצולי האסון.

אלא שכאן נכנסת לתמונה התקשורת, שמטרתה – סליחה מראש על התמימות - לשקף לצופיה וקוראיה את המציאות האמיתית בשטח ולהכניס את הסיוע הישראלי לפרופורציות הנכונות. כן, אני יודע שפטריוטיות מוכרת עיתונים וצוברת נקודות רייטינג, אבל יש רגעים שבהם שיקול הדעת העיתונאי והאנושי צריך לבוא לפני המסחרי. אחד הרגעים האלה הוא כשרעידת אדמה עצומת מימדים מחריבה את פורט או פרינס וכשמסביב מוטלות 200 אלף גופות. בסיטואציה כזאת אפשר להתאפק ולהוריד את הזקפה הלאומית לחצי התורן, לטובת דיווח מקיף על הקטסטרופה. המשלחת הישראלית בהחלט ראויה לאזכור, אבל בשולי החדשות ולא במרכזן. תחת זאת, איבדו כלי התקשורת הישראלים כל רסן ופצחו במופע פרובינציאלי ומעורר בחילה של שבחים לפעילות המופלאה של צה"ל (תזכורת: אין כל דבר משמח בהצטיינות הצבא ברפואה, כיוון שנהליו בתחום נכתבו בדם), לגלוג על האימפוטנציה של שאר העולם (ש"לא שם אפילו פלסטר", כהגדרתו העדינה של רוני דניאל) ובציטוט הדיווחים על ה"מלאכים בירוק" בתקשורת העולמית. בבוקסה הקטנה שליד יכולתם לקרוא על מאות אלפי הפראים שנהרגו באסון. אכן, אור לגויים.