כמו כולם התפעלתי מאיתני הטבע שהפליאו את נוכחותם בנגב, לא שבעתי מלהביט בצילומים ומלקרוא את התיאורים של אלו שזכו להיות שם בזמן שזה קרה. מעבר למקרי המוות המצערים, עם כל החשש, לא נגרמו אסונות כבדים, תודה לאל. קונצ'רטו לשיטפון ומדבר. אבל המראות האלה הידהדו בי גם מילים עתיקות שהתנגנו בזמן שנהניתי ממראות השיטפון המציף את המדבר - "כאפיקים בנגב".
משך אלפי שנים שיננו יהודים את הפרק מעורר ההשראה "שיר המעלות, בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהלים). חלום שיבת ציון היה האור בקצה המנהרה החשוכה של שבעים גלויות. היהודי ייחל ליום שבו "יימלא שחוק פינו ולשוננו רינה", שכן בגלות, "על נהרות בבל, שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון".
והנה בפרק המדובר נמצא פסוק שמפרשים רבים התקשו בו: "שובה ה' את שבותנו כאפיקים בנגב". במאה ה?12 פירש זאת רבי דוד קמחי, איש פרובנס: "נגב היא ארץ י?ב?ש??ה... והיא צמאה למים, ואם יעברו בה אפיקי מים יהיה חידוש גדול וטובה גדולה. כן תהיה תשובת גלותנו ותשועת ישראל". וכן הלאה.
משורר תהילים כנראה הכיר את אפיקי הנגב היטב. לא לחינם הוא ביקש להשיב את שיבת ציון "כאפיקים בנגב". מי שראה את המחזות המדהימים שנראו השבוע בנגב לא נדרש לפרשנות כדי להבין את המשורר המקראי. הוא ייחל לא ללחלוחית, גם לא לזרם מים, אלא ל"אפיקים בנגב", שמשך שנים עמדו בשיממונם ובצחיחותם, ואז משום מקום הוצפו בשיטפון עצום שמילא את המדבר בנוזל החיים היקר מכל. ואחריו יציץ ויפרח ויוריק, ויוכל לשמש מקום יישוב לבני אדם.
סכנה יש בברכה המרובה הזאת
האם לא כך אירע לנו עם קום המדינה, שעה שבזמן מועט הכפלנו ושילשנו את אוכלוסיית המדינה בזרם כביר של עולים?
לאחרונה קראתי כמה ספרים על עלייתם המדהימה של יהודי תימן לארץ מאז ראשית שנות ה?80 של המאה ה?19 ועד למבצע "מרבד הקסמים" בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה, עם חיסול גולת תימן העתיקה.
מה שדחף אותם היה אותו חלום שיבת ציון שגילגלו על לשונם בפרקי התהילים שידעו על פה. כאפיקים בנגב הגיעו לכאן אלפים מדי שבוע והציפו את הארץ.
אבל גם סכנה יש בברכה המרובה הזאת. היו כמה שנסחפו למוות בזרם האדיר, ואחרים שכמעט קיפחו אף הם את חייהם לולא מאמציהם ההרואיים של צוותי החילוץ.
חלום שיבת ציון צופן בחובו גם סכנות, ובעקביו של הזרם הנוהר בחזרה אל המולדת הישנה נסחפים כאלה המאבדים את עצמם, את כבודם ולעיתים את חייהם. "הזורעים בדמעה ברינה יקצ?רו". הרינה הכרוכה עם הדמעה היתה אבן יסוד בתולדות עמנו.
המראות המיוחדים בנגב שאנו נחשפים אליהם בימים האחרונים אינם רק גלוית נוף.
גם הטבע מלמד אותנו שיעור בענווה, בגילוי תחושת האחריות והערבות ההדדית, באמונה שגם המקום הצחיח והשומם ביותר עשוי להתמלא בחיים, וגם, גם זה, באמונה מחודשת בחזון שיבת ציון: "הלוך ילך ובכ?ה נושא מ?שך הזרע, בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו".