קשה להבין מדוע חברי הכנסת רונית תירוש וכרמל שאמה נזעקו דווקא עכשיו ליזום הצעת חוק שתחייב עיתונאים בתקופת צינון של שנה לפני התמודדותם בבחירות לכנסת. איפה הם היו כשעיתונאים בכירים כגרשום שוקן (שהיה עורך "הארץ") ואורי אבנרי (שהיה עורך "העולם הזה") נבחרו לכנסת?
מדוע אף אחד לא חשב שצריך לקבוע תקופת צינון לעיתונאים, כשיוסף לפיד רץ לכנסת בראש רשימת שינוי ויוסי שריד ויוסי ביילין התמודדו במסגרת רשימת מפלגת העבודה? גם הם היו עיתונאים בכירים, דעתנים ובעלי השקפות עולם מוצקות. לפיד היה מעורכי "מעריב" ולאחר מכן מנכ"ל רשות השידור, שריד עבד ב"קול ישראל", וביילין היה עיתונאי בכיר ב"דבר" מנוחתו עדן.
מה גם שדווקא הכנסת הנוכחית משופעת בגלריה נכבדה של עיתונאים לשעבר: שלי יחימוביץ', ניצן הורוביץ, דניאל בן?סימון, אורי אורבך, נחמן שי, אנסטסיה מיכאלי וישראל אייכלר. אפשר לומר כי הם אינם מביישים את הפרלמנט, בלשון המעטה.
תומכי תקופת הצינון מנמקים זאת בצורך "למנוע פוליטיזציה". שאמה אמר בדברי ההסבר להצעתו כי "על מנת לשמור על עצמאות ואובייקטיביות בתקשורת וכדי למנוע פוליטיזציה או מגמתיות, יש להחיל תקופת צינון על העוסקים בתחום, כפי שהדבר קיים לגבי אנשי צה"ל. לא ייתכן שאיש תקשורת ינצל את תפקידו על מנת לבנות לו אהדה או כדי לתמוך בסדר יום מסוים, וברגע האחרון יקפוץ לזירה הפוליטית, וזאת על חשבון משלם האגרה או קונה העיתון שמבקש סיקור ניטרלי וממלכתי".
ההשוואה לאנשי צבא אינה במקומה
אלא שההשוואה בין עיתונאים לבין אנשי צבא, משטרה, שב"כ, שב"ס ועובדי מדינה באחת מארבע הדרגות הבכירות, איננה במקומה. זאת משום שיש חשיבות ערכית ומוסרית רבה לכך שלא תהיה פוליטיזציה בצה"ל, במשטרה ובשב"כ.
ב?1969, כשהאלוף עזר ויצמן פשט את מדי צה"ל ויומיים לאחר מכן הצטרף לגח"ל (גוש חירות ליברלים) ומונה לכהן כשר התחבורה בממשלתה של גולדה מאיר, היתה הצדקה לקבוע בחוק תקופת צינון לקצינים בכירים בצה"ל. מעשה כפי שעשה ויצמן ז"ל לא היה ראוי כי הוא עלול היה לרמוז לקצינים שמוטב להם להתקשר עם פוליטיקאים מסוימים שלאחר מכן ימנו אותם לשרים. זה לא טוב לצה"ל.
אבל מדוע יש צורך בתקופת צינון לעיתונאים? האם עמדותיהם של כתבים, פרשנים ומגישי תוכניות אקטואליה אינן ידועות? האם מי שצופה, למשל, בתוכנית "לונדון את קירשנבאום" אינו יודע מהן עמדותיו הפוליטיות של ירון לונדון? האם מי שקורא את גדעון לוי או את עקיבא אלדר ב"הארץ" אינו יודע מהן השקפותיהם הפוליטיות?
ועוד דבר: בימינו המושג עיתונאי ואיש תקשורת אינו תמיד ברור. האם יוזמי החוק מתכוונים להחיל אותו על כל העיתונאים שיש להם תעודת עיתונאי רשמית מלשכת העיתונות הממשלתית, או רק על כתבים ופרשנים העוסקים בפוליטיקה? האם לשיטתם גם בלוגר מצליח באינטרנט צריך תקופת צינון? ומה לגבי כתב לענייני תרבות ואמנות? ומה בדבר עורכי לילה בעיתונים?
הצעת החוק מעוררת שאלה נוספת, שולית לכאורה, אבל בעלת חשיבות לעיתונאים, בעיקר אלה ששכרם אינו מרקיע שחקים. מה יעלה בגורלו של עיתונאי שבשל החוק ייאלץ לפרוש מעבודתו שנה לפני הבחירות? ממה הוא יתפרנס בתקופת הצינון? לעובדי מדינה יש פנסיה מוקדמת, לעיתונאים אין. ועוד עניין: מי יבטיח לו שיוכל לשוב לעבודתו אם יתברר שתקוותו נכזבה והוא לא נבחר לכנסת?
בקיצור, ישנם משתנים רבים מדי שלא הובאו בחשבון בעת הצעת החוק, ולכן הוא מיותר.