האם ניתן לומר כי אישה בגירה וכשירה, החיה מרצונה עם גבר, מוחזקת "בתנאי עבדות" המהווים עבירה פלילית חמורה? העונש המקסימלי על עבירה זו הוא 16 שנות מאסר (אם מדובר בקטין - 20 שנה). המחוקק ביטא את חומרת העבירה בקביעת עונש מינימלי, בנסיבות מיוחדות, של ארבע שנות מאסר.
בעניינו של גואל רצון תצטרך הפרקליטות לנהל מאבק לא קל כדי לשכנע בכך את בית המשפט. יש צורך בשינוי תפיסה (של השופטים, בעיקר) בנוגע למושגים עקרוניים כמו "עבדות" ו"שלילת חירות", מדימוי של עבד קשור בשלשלאות אל עבר ההבנה שגם אדם חופשי, כביכול, יכול להיות כבול בידי אחר.
באוקטובר 2006 עבר בכנסת תיקון חוק אשר קבע שורה של עבירות חדשות, בהן החזקה בתנאי עבדות. התיקון עבר כחלק מחקיקת עבירות הנוגעות לסחר בין בני אדם (לא רק למטרות זנות), כתוצאה ישירה של לחץ אמריקני ודו"ח של מחלקת המדינה האמריקנית. הדו"ח דירג את ישראל בדרגה 2 לעניין זה, כאשר שאיפה של מדינה מתוקנת, הנאבקת בסחר בבני אדם, היא להיות בדרגה הראשונה. מכאן חקיקתה של העבירה.
בית המשפט בישראל עדיין לא פירש את העבירה. הפרקליטות צריכה להוכיח כי אמנם התקיים במקרה זה מצב העונה לסעיף "המחזיק אדם בתנאי עבדות לצורכי עבודה או שירותים, לרבות שירותי מין...". החוק אמנם מגדיר מהי עבדות ("מצב שבו מופעלות כלפי אדם סמכויות המופעלות ככלל כלפי קניינו של אדם"; ..."שליטה ממשית בחייו של אדם או שלילת חירותו..."), אולם השאלות עדיין רבות: מהי "שליטה ממשית" בחייו של אדם? ומהי "התייחסות לאדם כאל רכוש"?
תביעה אמיצה
כרגע נראה כי מבחינה משפטית, ככל שהראיות בדבר שליטתו של רצון בחיי הנשים שלו יהיו רבות יותר, כך ייקל להוכיח זאת.
האמריקנים, הרגישים מאוד לנושא העבדות, לקחו על עצמם בשנים האחרונות את ניהול המאבק הבינלאומי בסחר בבני אדם.
מובן שכיום לא מדובר בעבדים שהובאו מאפריקה לאמריקה כבולים בשלשלאות, אולם גם בגרסה המודרנית מדובר בעיקר בבני אדם המובלים ממדינות עולם שלישי למדינות מערביות לצורך העסקתם לשם בצע כסף.
החזקת אדם בתנאי עבדות מגיעה לבתי המשפט בארה"ב בעיקר בהקשר של מהגרי העבודה, בעיקר של אלה העובדים בעבודות כפיים כמו חקלאות ובמקרים של עוזרות בית שהן, לעיתים, משרתות המוחזקות בכפייה.
האם אפשר להרחיב הגדרה זו גם למקרה הישראלי? מאחר שליבה של העבירה הוא חירות האדם, הדבר ייתכן מאוד.
החוק הישראלי מגן על הקורבנות גם אם הם אינם ערים לכך שהם כאלה, לכן שאלת הסכמתן או אי הסכמתן של הנשים למעשה ולצורת חיים זו לא תעלה בכלל לדיון, וזאת מתוך הנחה שלקורבנות עבדות אין, למעשה, אוטונומיה המאפשרת הסכמה חופשית אמיתית. במסגרת ההגנה על קורבן העבירה הוא יהיה רשאי לבקש דיון בדלתיים סגורות כדי להעיד שלא בפני הנאשם.
בכל מקרה, התביעה בעניין גואל רצון היא תביעה אמיצה. ניתן למצוא לה מקבילה בתהליך שעברנו לגבי התעללות בילדים. גם כשהקורבן וההורים מפרשים את האלימות כ"חינוך", ניתן לתבוע את הנאשם.
לא נותר אלא לחכות ולראות אם בית המשפט ישדר כי המשפט, לעיתים, מעריך את האוטונומיה והכבוד האנושיים יותר מאשר הנפגעים עצמם.
הכותבת היא ראש מרכז נגה לנפגעי עבירה, הקריה האקדמית אונו