רשויות הרווחה פעלו נכון בפרשת רצון

נראה שהכל כבר נאמר על הסיפור של מר גואל רצון. אבל התחבטויות הנפש, המאבק הפנימי של מי שהחליט לצאת ולבצע את המשימה הזו עם כל הלב ומתוך תחושה מוסרית וחברתית פחות מוכר. על נקודה זו אני מבקש להאיר במילים הבאות.

לנגד עיניהם של אנשי המקצוע משירותי הרווחה ובראשם אנשי משרד הרווחה והשירותים החברתיים, יחד עם אנשי הפרקליטות והמשטרה, עמדו דוגמאות מרות בהן רשויות החוק בעולם התערבו במשפחות או קבוצות שמכילות מאפיינים של כת ו/או של חיים תחת השפעה חזקה בידי דמות דומיננטית שעמדה בראשם. המקרה החמור מכל הוא מקרה של כת כורש, בה, בהיתקלות בין כוחות הממשל לאנשי הקבוצה, נהרגו 80 איש. כיצד מקבלים החלטות הרות גורל כאלו, כיצד מתכננים לפרטי פרטים, מכינים עשרות רבות של שותפי סוד, כשלכולם ברור שדליפה של המידע עלולה במקרה הפשוט לגרום לחבורה להיעלם או להעלים ראיות ובמקרה החמור להיערך לפעולת ייאוש.

כיצד מכינים נפשית אנשים לאפשרות של עימות שעלול להתדרדר למשבר ואף לפעולות קיצון. כיצד מכינים "מצע רך" לילדים ולנשים שאין לאיש טענה כלפיהם אך ברור שפרוק החבילה הזו תעמיד אותם בפני שאלות קיומיות החל ממקום מגורים, פרנסה, אורח חיים ואמונה.

זהו תהליך ארוך שמחייב עצבי ברזל, נחישות, תיאום ועבודת נמלים. אסור לפספס שום פרט ואסור לזלזל בשום תסריט. ומעל לכל, כמו בשבועת הרופא, להיות משוכנעים שהמעשה, גם אם יכאיב, מטרתו איננה להרע. כצופה משתתף אני יכול להעיד שהדיונים לא נסבו על כבוד אישי, לא על מאבקי אגו, כוח ושררה, אלא על ניהול המהלך מתוך דאגה עמוקה לשלומם של הילדים והנשים.

קל לעמוד מהצד ולתת עצות, קשה הרבה יותר לפגוש בילדים שזה עתה, בהחלטה מקצועית ומוסרית ככל שתהיה, שינית מהקצה אל הקצה את מבנה ותכנית חייהם. קשה הרבה יותר להרגיע תינוקות, לנחם אמהות ויחד עם זה להיות נחושים ולהעביר מסר ברור ליחיד ולחברה כי איננו יכולים להישאר שווי נפש למה שמתרחש במסגרת הזו.

נדמה שהעובדה שהאירוע המיידי עבר בלא פגע, שאף לא אחד מהתסריטים הקשים התממש, הוא בהחלט מהלך שרשויות בארץ ובעולם ילמדו אותו. אולם הדרך ארוכה מאוד. ראשית הסיוע לנשים ולילדים להחליט לאן פניהם הוא תהליך ארוך בו רשויות הרווחה והטיפול ידרשו להרבה מאמץ, הרבה יצירתיות ומעל לכל למשאבים רבים. המבחן האמיתי הוא בכך שגם בהמשך הדרך התיאום, הליווי והתמיכה של כל הגורמים יביא את הילדים והנשים לחוף מבטחים.

היום זהו אייטם תקשורתי, עם כיסוי רחב. השאלה מה יקרה כשאורות התקשורת יתעמעמו וכשהעניין הציבורי ישכך. כיצד נשמר את העניין לא כמציצנות בתוכן הדרמטי של האירוע, אלא בתהליך ובסיוע לנשים ולילדים? פה כבר לא מדובר רק משימה של רשויות המדינה, זה כבר יהיה מבחן לכולנו כחברה.

* פרופ' מולי להד, הוא נשיא עמותת משאבים ומכון המחקר משאבים המכללה האקדמית תל חי