מה קרה לנו? נהיינו סביון

ברשת החברתית הזמינו אותי להצטרף לקבוצה "גם לי נמאס שפורצים לי לבית". מחקתי את ההצעה, אני הרי גרה בהתנחלות. הבתים אצלנו פתוחים. לרוב המשפחות אין מושג איפה המפתח. רבים מחבריי משאירים את מפתחות המכונית בסוויץ' - כך הכי קל למצוא אותם. בטלמון וילות אדומות גג, גינות מטופחות, אבל אף לא אחת מ?250 המשפחות חשבה אי פעם להתקין אזעקה. המדרכות עמוסות אופניים, לא קשורים. מי ייקח אותם? ואם הגיע עד הנה, לא ייקח אופניים אלא נפש אדם.

לא ינום ולא יישן שומר ישראל, ואנו ישנים בשקט: צה"ל על הצירים, חברת השמירה על השביל ההיקפי, התושבים בתורנות ב?ש"ג, מתנדבי כיתת הכוננות בהיכון, מצלמות במעגל סגור, התרעות שב"כ, אמצעים אלקטרוניים. על חומותייך הפקדתי שומרים, אבל שם המשחק הוא הגנה על החיים, לא על הרכוש. גנב מן החוץ יתקשה לחדור את מערכות האבטחה. גנב מבפנים, מה פתאום. בדף המידע שלנו מתפרסמת מדי פעם מודעה: נמצא שטר כסף ליד המרפאה, המאבד מוזמן לקבלו.

והנה נפל דבר: פרצו לבית של וייספיש ולקחו את נעלי הספורט של הילדים, מחשב נייד וארנקים. פרצו, כמובן, זו לא הגדרה מדויקת. הם הזיזו את דלת הזכוכית המקשרת בין הסלון לגינה, אספו את הדרוש להם והקפידו לסגור את הדלת אחריהם. יממה אחר כך נכנסו אורחים ליליים לבית של משפחת אורון, דרך הדלת הראשית. חיטטו בארונות המטבח, טיילו בין החדרים ולקחו טלפונים סלולריים שהיו מונחים למראשותיהם של נוחרי הבית. בבית הבא, שבו נם בשלווה אחד מרכזי הביטחון של האזור, הם נכנסו דרך דלת המטבח, לקחו תיקים ומעילים והשאירו אחריהם סדר מופתי. מישהו הבין את הפוטנציאל הטמון בהתנחלות ההררית המרוחקת: עולה יותר דלק להגיע, אבל לא צריך להסתבך עם צילינדרים.

היישוב כמרקחה. מישהי תלתה מודעה הומוריסטית בלוח המודעות: "התינוק שלנו מתעורר מכל רחש. אנחנו מוכנים להשכיר אותו על בסיס לילי. אפשר לשים אותו בסלון ולסמוך על האזעקות שלו שירתיעו כל גנב". הפורום גדוש בהמלצות: כדאי לנעול את הדלת, צריך לבדוק שהחלונות בכל הבית נסגרים! מישהו הלך מאוד רחוק ופירט מחירים של פרוז'קטורים, של מנעולים ושל גלאי נפח. גלאי נפח! במכולת כולם נסערים: לך תדע כמה עולה לתקן את דלת ההזזה, אולי צריך מארבים בלילות. מה קרה לנו, נהיינו סביון.

20 שנה אני חיה בטלמון, אמרה לי חברה, וזו הפעם הראשונה שאני חשה שהדרך אל היישוב בטוחה יותר מהשהייה בו. אחרת אמרה: גידלתי ארבעה ילדים שהסתובבו בחוץ לבד בכל שעה ביממה, ועכשיו אני תוהה אם מותר לי לתת לחמישית לחזור לבד הביתה מבני עקיבא. חיינו בעריסה סגורה ומנחמת, ומישהו פקע את קרום הבועה.

גלי הלם שוטפים את השבילים: מי ערב לנו שהגנב הוא יהודי טוב? אולי מדובר בבן דוד שזקוק להכנסה וישמח על הדרך לעשות שירות לחמאס? ואולי הפורצים נשארו במקום מסתור וייצאו ממנו במהלך היום לשחר לטרף? ואולי תוך כדי הפריצות מילכדו את הגנים? הילדים חרדים, האמהות מפחדות. אני ישנה עם פומפה ליד המיטה, ובעלי עם האקדח. הצלחנו למצוא את המפתחות של הבית, משום מה בתוך ארגז התחפושות. עכשיו אנחנו צריכים להתרגל לנעול.