היה קושי רב לאחד את מפלגות הפועלים בארץ ישראל. כיוון שהן היו מפלגות אידיאולוגיות, הן התנצחו על קוצו של יוד והיו משוכנעות כי העולם כולו תלוי בכך. "פועלי ציון" היו סוציאליסטים וציונים, "הפועל הצעיר" היה ציוני ו"עמלני" (כלומר מייצג עובדים, אך אינו מאמין במלחמת מעמדות) ו"הבלתי מפלגתיים" היו קצת מזה וקצת מזה. ב?1919 התאחדו "פועלי ציון" ו"הבלתי מפלגתיים", אבל זמן קצר אחר כך הקים השמאל ב"פועלי ציון" לשעבר את "פועלי ציון שמאל" כמפלגה בלתי ציונית.
ב?1920 נכשל הניסיון להקים מפלגת עובדים אחת גדולה, ולכן הוקמה ההסתדרות הכללית, כברירת מחדל, שבה שיתפו המפלגות הללו פעולה. רק עשר שנים מאוחר יותר, כלומר לפני 80 שנה, הוקמה סוף סוף מפלגת פועלי ארץ ישראל, הלוא היא מפא"י, ולמרות הפילוגים והאיחודים שאפיינו אותה במהלך השנים, היא יצרה כוח פוליטי שקיים שלטון בארץ במשך דור שלם.
מפא"י הפכה שם נרדף לפרגמטיזם, למציאת פשרה בכל תחום ובכל מחיר כמעט ולאחיזה בשלטון. יש המתגעגעים אליה ויש המשתמשים בשמה לגנאי. תרומתה להקמת המדינה, ליישובה ולביטחונה אינה מוטלת בספק. גם שגיאותיה רשומות בדברי הימים, אך ברור שכוחה היה ביכולתה להתקיים למרות המתחים האידיאולוגיים הקשים שאפיינו אותה. זה היה מקור כוחה ומקור חולשתה.
היו בה "יונים" כמשה שרת ו"ניצים" כמו ברל כצנלסון וגולדה מאיר. היו בה סוציאליסטים מובהקים וכאלה שלא האמינו במלחמת מעמדות. מפא"י ראתה בסולידריות פועלית ערך חשוב ונלחמה למען עבודה עברית. היא לא קיבלה ערבים לשורותיה וגם לא לשורות ההסתדרות, עד שחלפו שנים לא מעטות לאחר קום המדינה.
המתחים בתוכה איימו לקרוע אותה כמעט מרגע הקמתה. אחד המרתקים שבהם התרחש ב?1934, כאשר בעקבות מרתון שיחות בין בן?גוריון לז'בוטינסקי בלונדון הושג הסכם ביניהם שקבע, בין השאר, את הדרך להכרעה בנושא שביתת עובדים. בן?גוריון הביא את הסיכום בינו לבין יריבו המיתולוגי להכרעת חברי מפלגתו, במשאל חברים, ומצא עצמו במיעוט.
קדימה, בהיבטים רבים, מזכירה את מפא"י
שלוש שנים אחר כך היה במפלגה מתח עצום סביב המלצת "ועדת פיל" לחלק את הארץ בין מדינה ערבית לבין מדינה יהודית קטנטונת. בן?גוריון, הפרגמטי, שהעדיף אחיזה ריבונית על פני המתנה לעתיד בלתי ברור, הוביל את המחנה שנטה לקבל את ההמלצה, ואילו ברל כצנלסון היה ממובילי מחנה שלמות הארץ.
לימים, אמרה גולדה מאיר, שחברה לכצנלסון, שלא היתה סולחת לעצמה אילו בקולה היתה נמנעת הקמתה של המדינה היהודית שנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. מדינה כזו היתה יכולה לקלוט את היהודים שעדיין ניתן היה להם להימלט על נפשם מאירופה, כאשר שעריהן של כל מדינות העולם ננעלו בפניהם. "למזלה" של גולדה, היו אלה הערבים שדחו את המלצות הוועדה, ואלו נגנזו.
ב?1942, ב"ועידת כפר ויתקין", הגיע המתח בין "סיעה ב'", הניצית יותר והשמאלנית יותר, לבין הזרם המרכזי בראשות בן?גוריון לשיא. בתוך שנתיים התפלגה מפא"י, אך נותרה חזקה מספיק כדי להמשיך להיות מפלגת השלטון ביישוב וכדי לנהל את המערכה המדינית, הביטחונית והכלכלית, שהובילה להקמת המדינה ולניהולה ב?30 שנותיה הראשונות.
המשברים היו קשים. בנושאי חינוך וביטחון, איגוד מקצועי, הממשל הצבאי (אחת השגיאות הנוראות של מפא"י, אשר התעקשה להותיר את ערביי ישראל במשטר כיבוש במשך 18 שנה מיותרות, כנגד עמדתן הנחרצת של מפלגות רחוקות זו מזו כמו חרות ומפ"ם). רפ"י, בראשות בן?גוריון, פרשה ושבה, "סיעה ב'" חזרה מפרישתה, מפלגת העבודה הוקמה ואיחדה את שלושת הפלגים, והמחלוקות לא נעלמו, אלא הועצמו, בעיקר בשאלת עתידם של השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. תאמינו או לא, אבל במפלגת העבודה היה "חוג לשלמות הארץ", לא פחות ולא יותר.
כל ועידת מפלגה היתה מלחמת עולם. על דת ומדינה, על הקשר בין ההסתדרות וקופת החולים, על המדינה הפלשתינית, על הנסיגה מלבנון, על השימוש בדגל האדום, על חברותם של הערבים במפלגה, על ההתיישבות מעבר לקו הירוק ועוד ועוד. והיו, כמובן, מחלוקות אישיות, בין בן?גוריון ושרת, בין בן?גוריון ואשכול, בין פרס ורבין.
אבל העוצמה היתה בהכלת הניגודים, בשכנוע (הנכון או המוטעה) שקיים מכנה משותף גדול יותר מן המחלוקות ציונות, בנייה, הבנה שיש עולם ושצריך להגיע איתו להבנות, אמונה בצורך לצמצם פערים ולהגיע לשלום עם השכנים. והיתה נאמנות ארגונית (בנוסח האווילי משהו: "בית לא עוזבים").
קדימה, בהיבטים רבים, מזכירה את מפא"י. בעיקר בחוסר ההסכמות שבתוכה ובכך שהיא, קודם כל, מפלגת שלטון. אך ההבדל הגדול הוא שכאשר ציפי לבני מדברת על דרכה של מפלגתה, איש בעולם אינו יכול לנחש למה היא מתכוונת. יש בה עוינות אישית שוברת שיאים, ללא שום בסיס אידיאולוגי, יש בה ימין ושמאל ואין לה שום כיוון חברתי. אם מפא"י הצליחה להתקיים במתח שבין הערכים, אי אפשר להצביע על ערכים בקדימה.
מפא"י סיימה את דרכה. קדימה יכולה להמשיך אותה, משום שהיא פתוחה דייה, פרגמטית, והיא נשענת, כמעט כולה, על הצבעתם של אנשי מרכז?שמאל. אבל כדי להיות ממשיכת מפא"י, ובעיקר כדי להמשיך להתקיים גם בעתיד, עליה לקיים דווקא עכשיו, בהיותה באופוזיציה, את הדיונים האמיתיים באשר לדרכה, ולעצב קו חברתי וקו מדיני שעליהם תהיה מוכנה להיאבק.
זה איננו קל. נוח למנהיגות לדחות את רגעי האמת. הרבה יותר קל לדבר על "דרכנו" ולא לפרש, אבל המחיר יכול להיות היעלמות מהירה. הדיון הנוקב עלול להחריף עימותים ואף לגרום לפרישה של כאלה או אחרים, אבל מי שישרוד אותם יוכל לעמוד בפני קהל בוחריו, לבקש אמון מחודש ולנסות ולהרחיבו.