בשבוע האחרון עסקו פרשנים ישראלים בראיון שהעניק הסנטור ג'ורג' מיטשל, השליח האמריקני המיוחד למזרח התיכון, לרשת PBS האמריקנית. בראיון, כך טענו רבים, איים מיטשל להפעיל לחץ על ישראל באמצעות קיצוץ בערבויות. האמת היא שמיטשל לא יזם את הנושא ובסך הכל השיב לשאלת המראיין, צ'רלי רוז, שנגעה ללחצים שהפעיל ממשלו של בוש האב.
הדיונים סביב הפרשנות לדברי מיטשל גרמו לכך שרבים לא שמו לב לנקודה חשובה הרבה יותר שעלתה בראיון בן 50 הדקות: שמרגע שהפלשתינים והישראלים יישבו למשא ומתן, הם יכולים להגיע להסכם בתוך שנתיים ואפילו פחות. דומה שמיטשל התעלם מהעובדה ששישה ראשי ממשלות עמלו על השגת הסכם קבע במהלך 17 שנים.
מה גרם למיטשל לחשוב שמו"מ כזה יצליח דווקא כעת? ייתכן שהוא הציב את ה"דד?ליין" בן השנתיים על מנת לפתות את אבו מאזן לחזור לשולחן המשא ומתן, משום שאין ביכולת האמריקנים לכפות על ישראל את כל התנאים המוקדמים שאבו מאזן מציב.
לוח הזמנים הדוחק של מיטשל משקף תפיסה שהיתה נפוצה במכוני מחקר רבים סביב גבעת הקפיטול בוושינגטון בשמונה השנים האחרונות, ולפיה "כולנו יודעים כיצד ייראה ההסכם הסופי". המומחים, יוצאי ממשל קלינטון או אלו שגויסו לממשל אובאמה, חשו שהפרטים של הסכם שלום ישראלי?פלשתיני כבר נדונו וכל מה שנותר הוא לסגור קצוות.
מה שתרם להשקפת העולם הזו היה הבנה שגויה של המשאים והמתנים בעבר. לדוגמה, כאשר שיחות טאבה הסתיימו, אמר שר החוץ דאז, שלמה בן?עמי, לכתב קול ישראל שמעולם לא היו הצדדים קרובים כל כך להסכם. כאשר הכתב ביקש תגובה מהצד הפלשתיני להערכה זו, ענה לו מוחמד דחלאן בצורה ישירה: "חארטה בארטה".
המיתוס הכה גלים
למרות זאת, המיתוס הכה גלים, כאילו ההסכם היה בעיקרו עובדה מוגמרת. בוושינגטון היתה נטייה לאמץ את הגרסה הישראלית לאירועים ולהתעלם ממה שאמרו הפלשתינים.
גם ההערכות של אבו מאזן בנוגע לשיחותיו עם אהוד אולמרט היו פסימיות וברוח הדברים של דחלאן מ?2001. בראיון שהעניק לעקיבא אלדר בעיתון "הארץ" ב?12 בספטמבר 2008 אמר אבו מאזן: "אני לא יכול לומר שסוכם אפילו על סוגיה אחת. הפער בין הצדדים גדול מאוד".
לאור זאת קבע חוסיין אגא, שהיה מעורב במו"מ מהצד הפלשתיני שנים רבות ביחד עם רוברט מאלי מממשל קלינטון, במאמר מ?3 בדצמבר, כי הסכם על סיום הסכסוך בשלב זה בלתי ניתן להשגה. 74 אחוז מהאמריקנים סבורים שהסיכוי להסכם שלום בעשר השנים הקרובות הוא קלוש.
הבנה נכונה של שיחות העבר היא חיונית ביותר. אחרת, נציגים ישראלים ופלשתינים ייפגשו שוב בניסיון לרבע את המעגל: השאיפות הטריטוריאליות של הפלשתינים, שאינן עולות בקנה אחד עם יכולת הוויתור של ישראל, המתחשבת בצורכי הביטחון שלה ובזכויותיה על ירושלים. רק גישה דיפלומטית חדשה שאינה מתבססת על ציפיות מופרזות, אלא על תהליכים ארוכי טווח, יכולה לשחרר את ישראל מהיסטוריה ארוכה של משאים ומתנים שהובילו למבוי סתום.