ספרם החדש של שני העיתונאים האמריקנים, מרק הלפרין וג'ון היילמן, "שינוי משחק", העוסק בתככים, במניפולציות ובמאבקים האישיים שהתחוללו במערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב בשנת 2008, פותח צוהר להבנת הדינמיקה הממשית, הכוחנית ולעיתים גם המכוערת של המירוץ לבית הלבן.
ואכן, מאחורי הפרגוד של תקינות פוליטית שהפוליטיקאים ואישי הציבור האמריקנים מקפידים בה הקפדה יתרה כשהם שוהים במרחב הפומבי ובאור הזרקורים, נחשפת בספר תמונה עגומה למדי של כיסי זלזול, דעה קדומה ולעיתים אף גזענות בוטה, הרווחים עדיין בקרב הדרגים הבכירים ביותר של מערכת פוליטית זו.
אמת, חלק מהתבטאויות אלה, ובייחוד התייחסותו המתנשאת של ביל קלינטון לאובמה כאל "בחור, שאך לפני שנים אחדות היה מגיש לנו קפה", ניתן לתרץ - גם אם בדוחק - בלהט הקרב על הכרטיס הדמוקרטי.
שכן באותם ימים ניהלה הילרי קלינטון מאבק קשה עם ברק אובמה בבחירות המוקדמות, והערתו של הנשיא לשעבר שיקפה תסכול לנוכח הישגיו המפתיעים של יריבה (גם להילרי קלינטון היו התבטאויות פומביות בעייתיות באותה עת, כאשר הגדירה את אובאמה כמועמד סקטוריאלי ומגדרי).
ואולם לגבי דבריו של המנהיג הנוכחי של סיעת הרוב הדמוקרטית בסנאט, הארי ריד, לא יכולים להיות שוליים כלשהם של עמימות. זאת משום שהסנאטור מנבאדה עסק בכובד ראש "בגון עורו הבהיר, יחסית, של המועמד הדמוקרטי" ובחיתוך דיבורו "החף מעגה שחורה" כגורמים העשויים לסייע לו במירוצו לפסגה.
ביטויים דומים, הזכורים לרע מבית היוצר של פיני גרשון, אינם מוגבלים אפוא למקומותינו, ומעידים על כך שלתיוג הגזעני אין גבולות.
בייחוד מתמיה הדבר שפוליטיקאי מנוסה ומצליח כמו ריד כבול עדיין בחשיבתו - בראשית המאה ה?21 - לסד של תפיסות סטריאוטיפיות וחד?ממדיות באשר למשמעויות הטמונות בעלייתו של אובאמה לקדמת הבמה.
החגיגה היתה מוקדמת מדי
חמור מכך: בדבריו של ריד אין התייחסות כלשהי לעמדותיו הפוליטיות ולהשקפת עולמו של הסנאטור מאילינוי.
החברה האמריקנית רחוקה עדיין שנות אור משוויון מלא ואמיתי בין הנדבכים האתניים השונים והמגוונים המרכיבים אותה.
ברור גם שמועמדותו של אובמה אילצה את אמריקה להתמודד באורח ישיר עם אשכול שלם של סוגיות מורכבות ורגישות, הקשורות לזהותה העצמית ולהגדרתה התרבותית, שמהן ניסתה בעבר להתחמק.
ואולם דווקא משום שבסופו של יום עמדה אמריקה באתגר זה בהצלחה, מטרידה העובדה שמוקדי הפטרונות והאפליה כלפי האחר והשונה - כפי שאלומת האור של הלפרין והיילמן הצליחה לחשוף - מצויים בטבורם של היכלי השלטון ולא בשוליה הנבערים והמוזנחים של החברה.
על רקע מציאות זו יש מקום לשאול אם האומה האמריקנית לא מיהרה לחגוג את ניצחון הק?דמה והסובלנות עם כניסתו של אובאמה לבית הלבן.
גם תגובת היתר המבוהלת של עולם העסקים הלבן לפרשיות הניאוף של מלך הגולף טייגר וודס שנחשפו לאחרונה (וזאת בניגוד קוטבי לפרשיית הניאוף של כוכב הטלוויזיה הלבן דיוויד לטרמן, פרשה שדעכה מיד בקול דממה דקה) מעידה על כך.
אחרי ככלות הכל, הדרך לקדמה ולפתיחות מחשבתית אמיתית - ולא רק כזאת המתחייבת משיקולים של תקינות פוליטית - עודנה ארוכה. חלומו הנשגב של מרטין לותר קינג על אופייה של החברה הנשאפת רחוק אף הוא ממימושו המלא.