"ואחרי הרעש - קול דממה דקה". אביגדור ליברמן ודני אילון, שיזמו את המהלך נטול התבונה של השפלת השגריר הטורקי אחמט אוגוז צ'ליקול לעיני המצלמות, קיפלו את הזנב והנמיכו את קולם והרכינו את ראשם ושיגרו אמש התנצלות חתומה לאנקרה. היכן הם, והיכן ה"מחשבה תחילה"? אילו גם ההשפלה היתה עולה יפה, איזו תועלת היתה ישראל מפיקה מישיבתו של צ'ליקול על הדום נמוך? מתברר כי ליברמן, הנחשב יעיל ומנהל מוצלח ומי שיודע לארגן מהלכים, הוא טירון בתחומו.
ברור שהיתה לממשלה כוונה עניינית ונבונה להביע מחאה על מדיניותה הפרו?איראנית של טורקיה, שגובלת גם בביטויים אנטישמיים. צעד זה נעשה על דעת בנימין נתניהו. אך איש לא העלה על דעתו שמהלך דיפלומטי ראוי יתדרדר לבימוי פרימיטיבי של משחק כיסאות כה מביש. המחזה שיחק לידי הטורקים, ואמש צריך היה לגייס גם את הנשיא שמעון פרס כדי לכבות את האש שהוצתה בגפרורי משרד החוץ לכיוון אנקרה, אבל הרוח סחפה את הלהבות לעבר ירושלים.
ליברמן היה באווירה של התלהמות בעקבות כנס השגרירים שבו תבע ממאזיניו לנהל דיפלומטיה תקיפה בהצגת עמדות ישראל, וסגנו אילון ביקש לתת דוגמה חיה. תועלת אחת תצוף בעקבות הכשל הגדול, והיא ששגרירי ישראל הפזורים בעולם הבינו כי הסגנון אשר הוכתב להם בכנס מטעם ליברמן אינו מקובל על הממשלה.
משחק הילדים בכיסאות
לרגע הדבר לא היה ברור. הודעתו של נתניהו אתמול התפרשה כתמיכה מלאה בליברמן, ואילו אכן היתה כזאת היה הנזק מתעצם ומסלים. אך נתניהו הפריד בין המחאה הדיפלומטית לבין משחק הילדים בכיסאות. בשיחות פרטיות אמר אתמול כי "הקריירה שלי התחילה כדיפלומט", וככזה לא היה עושה את ה"זובור". מבחינת העיתוי עדיף היה שימתין עם הודעתו עוד יומיים. אחרי שתוסדר ההתנצלות יכול היה לפרסם את הודעתו המדינית, שעמדת טורקיה מדאיגה את ישראל ואת העולם החופשי.
ראוי שיילמד לקח נוסף: כפי שאהוד ברק אינו יכול לשלוח על דעת עצמו כוח צבאי לפשיטה בשכונה טרוריסטית בעזה, וכפי שיובל שטייניץ אינו חופשי להודיע ביוזמתו בלבד לכנסת כי החליט לפרוץ את מסגרת התקציב - כך אסור שמשרדי ממשלה יחליטו על שימוש בדרכי פעולה בלתי מוכרות וחדשניות בלי שהן יובאו קודם לדיון בדרג הבכיר. עצם העובדה שליברמן ואילון סברו כי הם רשאים ליטול יוזמה בלתי מוכרת ובלתי שגרתית כזאת על אחריותם ועל דעתם בלבד היא סיבה לדאגה באשר להפקדת מדיניות החוץ בידם.