"אני מרגיש לא טוב שאתם מופתעים", אמר בשיחתנו חבר הכנסת מוחמד ברכה, מזכ"ל תנועת חד"ש, לנוכח תוכניתו לצאת בסוף החודש במשלחת הכנסת לאתר מחנה אושוויץ, לרגל ציון 65 שנים לשחרור המחנה. כך אמר לפני כמה ימים, והנה אתמול כבר התחוללה מהומה בכנסת. יש החוששים כי ביקורו ינוצל למטרות פוליטיות, אך ברכה מדגיש כי "קיים פיתוי לערוך הקבלות, אבל עד היום לא היה מי ששמע אותי עורך הקבלה בין הנכבה לבין השואה". בצעד יוצא דופן יצא ראובן ריבלין להגנתו של ברכה נגד היוזמה של חברי קואליציה ואופוזיציה לטרפד את נסיעתו של ח"כ מוחמד ברכה לפולין. "מול תגובה כה חסרת היגיון ומוסר לא נותר לי אלא להתבייש", הודיע ריבלין.
ואכן, מסעו של ברכה לאושוויץ עשוי להוות צעד אחד, אפילו קטנטנן, לקראת הקלה ביחסי העוינות שבין ישראלים יהודים לבין הציבור הפלסטיני: ביקור זה יכול להוות אולי, אולי, צעד ראשון בדרך לכך שגם מערכת החינוך הפלסטינית תשנה את נימות הכחשת השואה או את ההתעלמות הכללית מן השואה במערכת החינוך שלה.
בדו"ח של מכון המחקר "מבט לתקשורת הפלסטינית" מציין מנהל המכון, איתמר מרכוס, כי חילול השואה, הכחשתה ועיוותה הם חלק בלתי נפרד מן האידיאולוגיה של הרשות הפלסטינית. לא מזמן אמר היסטוריון פלסטיני בתוכנית טלוויזיה של הרשות הפלסטינית כי "לא היתה דכאו. לא היתה אושוויץ. אלה אך ורק מקומות לחיטוי". ואילו תוכנית טלוויזיה פלסטינית אחרת, כזו הנחשבת שם "תיעודית", ציינה כי מנהיגים ציונים, כולל בן?גוריון, הם הם שתיכננו את השואה "כדי לחסל את הנכים ובעלי המום".
התעלמות מהשואה
במקרה הטוב יותר, וזו המגמה הנוכחית, פשוט מתעלמים מהשואה בספרי הלימוד. קורותיה של מלחמת העולם השנייה נלמדים, אך בלי השואה. ואין לדעת מה חמור יותר: הכחשה או התעלמות. כך, למשל, ספרי הלימוד מספרים על משפטי נירנברג אך אינם מתארים את הפשעים אשר בגינם הובאו הפושעים לספסלי הנאשמים.
ברכה אינו הח"כ הערבי הראשון שיבקר באושוויץ, אבל כאשר על הפרק שוב עומדת האפשרות של פתיחת שיחות בין ישראל לבין הפלסטינים, צריך ברכה לגלות אומץ לב ממעלה ראשונה ולקרוא לראשי מערכת החינוך הפלסטינית ללמוד וללמד על האירוע החשוב ביותר בתולדות העמים.
התלמידים הפלסטינים יוכלו אז להבין טוב יותר את הצד האחר, הנחשב לאויב מר ושנוא, ללא כל הקבלות שאין להן שחר. אבל למרבה האכזבה, ברכה מסרב, לפחות בשיחתנו, להידרש לסוגיית ההתעלמות וההכחשה בספרי הלימוד הפלסטיניים. "העם הפלסטיני עסוק בבניית קיומו הלאומי ואיני רוצה לבקר את המערכת הפלסטינית", הוא אומר, "אבל השואה ופשעי הנאצים צריכים להיות צרובים בכל מקום, בכל פינה בעולם".
מובן כי אי אפשר להכתיב לו התבטאויות לאחר מסעו לאושוויץ. אפשר רק לייחל. אבל תהיה זו החמצה, מצידו, אם צעידתו בין אושוויץ לבירקנאו תתמצה בתצלום, מרגש ככל שיהיה.