מפלגה ללא אידיאולוגיה והנהגה - תמות

אפתח בווידוי אישי. בשנים האחרונות אני עולה אחת לשנה לקברו של דוד בן גוריון כדי להרכין ראשי בפני ראש גדול שכמותו, וזאת בהקבלה לראשים הקטנים שקיימים היום גם במפלגת העבודה וגם במפלגות אחרות. למרות שהייתה ביננו יריבות פוליטית במשך שנים רבות, אני עדיין רואה בו איש ענק וחכם.

אופיר פינס העלה את סוגיית מצבה של מפלגת העבודה לכותרות עם פרישתו מהכנסת. כאשר אדם מוותר על כיסא בשם האידיאולוגיה, הרי שמדובר במעשה ראוי מאוד, כי אדם צריך וראוי שיתפטר על עקרון ולא על כסא. הכסא כשלעצמו אמור לעזור לך לקדם עיניינך ויש לשמור עליו על מנת לקדם רעיונות. אינני יודעת למה אופיר פינס יצא החוצה, ולדעתי לא אי רצונו שמהפלגה תהיה בקואליציה היה העקרון. זאת כיון שאני לא חושבת שיש הבדל גדול בין הליכוד לעבודה כרגע, וממילא בכל המערכת הפוליטית אף אחד לא יודע בין ימינו לשמאלו.

למרות הכבוד שיש לי לאופיר פינס, אני לא רואה את העקרון מאחורי המעשה שלו. בעיניי אידיאולוגיה זה עקרונות, ומי שאין לו עקרונות אין לו גבול. ומכאן יש להקיש גם למפלגת העבודה. על איזה עקרונות העבודה עומדת כרגע? אין אידיאולוגיה ואין על מה להלחם.

תהליך התדרדרות האידיאולוגיה של המפלגה התחיל בתקופת רבין והסכמי אוסלו. כשרבין נבחר בשנת 1992 הוא אמר לא לאש"פ, שלא ינהל איתם משא ומתן, שלא נסכים למדינה פלסטינאית ושלא נוותר על הגולן. ואחר כך באו הסכמי אוסלו, רבין אמר כן לאשף וכן למדינה פלסטינאית וכן לוויתור על הגולן. רבין היה בעיניי כמעט הטוב מכולם, אבל עם זאת הוא הכניס טון חדש לפוליטיקה - טון שאומר "אני אנווט", "אני אוביל". זאת הפעם הראשונה בה מפלגת העבודה הפכה פרסונלית על שמו של רבין. זה היה השבר הראשון. שילוב של שבר זה עם אבדון אידיאולוגיה הוא משהוא שקשה להתאושש ממנו.

הציבור החל מתרחק ממפלגת העבודה כבר בתקופת רבין, וזה בעצם ה"אני המאשים" שלי. אני מעריכה מאוד את תנועת העבודה שעשתה גדולות למדינת ישראל, החל מבן גוריון עם הקמתה של המדינה עד לוי אשכול וכדומה, אבל לאחר מכן התחילו לדבר על הכיבוש, על "שלום עכשיו" וככל שאמרו יותר דברים כאלו, העלו את השמאל הזה, הלא ציוני, שהרחיק את השלום.

דיבור מסוג זה גרם לערבים להעלות את המחיר יותר ויותר. הנכונות מצד מפלגת העבודה להתנצל, להצטדק בפני הערבים, לתת להם נשק, טריטוריות, שטחים וכסף רק חיזקו אותם. ההתייחסות הסלחנית המתנצלת כלפי הערבים נתנה להם לגיטימציה בפני העולם בכלל ובפני ארצות הברית בפרט, שלפני כן לא רצתה לדבר עם ערפאת, כי הוא היה ראש ארגון טרור. אנחנו הכנסנו את ערפאת בשער הבית הלבן.

זה האני מאשים שלי, כאן השבר הגדול! אין לחפש סיבות לשבר בברק או בפינס. השבר קרא ביום בו מפלגה שלמה הפסיקה לבנות והחלה להתנצל. במו ידיהם הרחיקו את השלום כי הגדילו את תאוות הערבים. עם ישראל התרחק מהם כי ראה ואמר איזה שלום עכשיו? אין פרטנר לשלום! התחילה להיות התפכחות. זה חטא ועונשו של המפלגה הזו. הם הנחילו חלום של שלום אבל הוא רק התרחק מאיתנו. הציבור לא בר רמייה והבין זאת.

באין חזון לא ניתן להקים בחזרה את המפלגה. דרוש מנהיג חזק עם חזון, שייראה מנקודת מבטנו ולא מנקודת מבט של הערבים. אני בעד פשרות, אולם פשרה שאתה הופך אותו לאידיאל זה מסוכן. בן גוריון סיפר לי פעם, שבזמן הקמת המדינה חבריו ביקשו ממנו לא להצהיר על המדינה כי זה מסוכן. הוא הודה כי זה נכון, אולם אמר להם בחזרה שאין ברירה. ואין ברירה לא במובן של לוותר אלא אין ברירה במובן שחייבים לפעול. אני לא רואה אפשרות שמפלגת העבודה כי אני לא רואה שום מנהיג בשטח, אני מקווה בשבילם שכן תשתקם.

* הכותבת כיהנה כחברת כנסת מטעם הליכוד והתחיה.