התפתחויות מדיניות: לאן אפשר להתקדם?

לפי הגדרה אחת, אופטימיסט הוא מי שאיננו יודע את כל העובדות. האם השליח ג'ורג' מיטשל הוא אופטימיסט מהסוג הזה? העובדות לאשורן דווקא נהירות לו. כלומר, ההנהגה הפלשתינית, ולא ישראל, שמה מכשולים בפני חידוש המשא ומתן המדיני.

אבל מיטשל בכל זאת כאילו רומז לנו: אל דאגה, אם רק תוותרו על תנאים מוקדמים ותסכימו לשבת ליד שולחן הדיונים, ארה"ב תהיה "מתווך הוגן" (לשון נקייה, לפיה לא בהכרח תעמוד לצד ישראל). אולי אפילו נוציא מה"בוידעם" את האיום של קיצוץ בערבויות. הרעיון הזה בא מבית היוצר של ג'יימס בייקר, מזכיר המדינה בממשל בוש האבא, אך מי שיזם זאת כעת שכח שהמצב הכספי הנוכחי של ישראל ומעמדה בשוק ההון העולמי שוב אינם דומים לאלה ששררו לפני 20 שנה. מכל מקום, עצם העלאת האפשרות הזאת שלילית. בינתיים התוצאה היחידה היא הקשחה נוספת בעמדה הפלשתינית.

גם הנוסחה שמזכירת המדינה קלינטון מדברת עליה בימים אלה מעוררת תמיהות מסוימות. מה שבהחלט חיובי בה הוא ההכרה בדרישת ישראל שהמו"מ יתחדש ללא תנאים מוקדמים. אולם מצד שני כיצד ניתן, למשל, ליישב את הסתירה שבין ההכרה בגבולות 67' לדיבור על "גבולות בטוחים". שהרי עצם הדרישה הישראלית לגבולות בני הגנה, וההכרה של מועצת הביטחון של האו"ם בכך בהחלטה 242 (וכן של רוב הנשיאים האמריקנים מאז), נובעות מכך שקו שביתת הנשק הזמני ("הקו הירוק") איננו מהווה גבול בטוח.

אבל נניח לרגע שהאופטימיות של הסנאטור לשעבר מיטשל ושל הקולות האחרים בוושינגטון אכן מוצדקת, כלומר שקיים סיכוי שבעתיד הקרוב יתחדשו השיחות בין הצדדים. מה אז? ראשית יש לומר שלוחות הזמנים שעל פי השמועה מדובר עליהם נראים קצת דמיוניים - מו"מ שיסתיים בתוך תשעה חדשים (מועד התפור למידותיו של מועד הבחירות לקונגרס בארה"ב ואולי גם לזה של סוף ה"הקפאה"?) מדינה פלשתינית בתוך שנתיים? לא נראה סביר במיוחד.

ומה יקרה כשבמו"מ על סוגיות הליבה - גבולות, ירושלים, הפליטים, ההכרה בישראל כמדינת הלאום היהודי - יתברר בתוך זמן קצר שאין כל אפשרות לגשר בין עמדות הצדדים? על הגבולות היתה כאילו הסכמה בזמן ממשלת אולמרט, אולם מילת המפתח היא "כאילו". עובדה שאפילו ה"סטריפטיז" המדיני הכמעט מלא של אולמרט ולבני לא סיפק את תאוותם של הפלשתינים. פליטים? הפלשתינים חוזרים ומצהירים שלא יוותרו על מה שקרויה בפיהם "זכות השיבה", והם אכן לא יוותרו. ישראל ודאי לא תסכים לנוסחה שהציע בזמנו יוסי ביילין, ושעל פיה תסכים ישראל לכניסתם ה"סמלית" של כמה רבבות פליטים לשטחה - רעיון שבתוך זמן לא רב היה מביא לפריצת הסכר בפני הטבעת ישראל מבפנים.

גם בעניין ירושלים, אף שקיימות אולי דרכים יצירתיות והגיוניות לפשרה, אין טעם לדון בכך באווירת ההקצנה הפלשתינית הנוכחית ולאור האיסלאמיזציה הגוברת במחנה הערבי. הוא הדין באשר להכרת הפלשתינים והעולם הערבי בזכות קיומה של ישראל כמדינת העם היהודי. וכל זאת עוד לפני הנושאים החשובים שראש הממשלה נתניהו העלה בנאום בר?אילן, כגון פירוז השטח הפלשתיני ועניינים ביטחוניים אחרים.

אז יש בכלל על מה לדבר? התשובה היא בכל זאת כן, בין היתר, בגלל קשריה של ישראל עם אמריקה וכן מתוך התחשבות במעמדה הבינלאומי, אך ללא אשליות. גם במקרה הטוב ביותר זה לא יהיה שלום אידיאלי. זה לא יהיה אפילו השלום הקר עם מצרים או זה המצונן כרגע עם ירדן. המרב שאולי אפשר יהיה להגיע אליו הוא סדרה של הסכמים והסכמות בנושאים מסוימים כמו מים, אקולוגיה, ביטחון פנים, תיירות, מיזמים כלכליים משותפים וכיוצא בזה.

אלה אינם דברים בטלים, אבל השאלה היא אם הפלשתינים ימשיכו לדחות את האולי האפשרי כדי להשיג את מה שהם באמת רוצים, "שחרור" כל אדמות פלשתין כפי שהכריזה ועידת הפתח זה לא מכבר. שאלה לא פחות חשובה, לפחות בקונסטלציה הנוכחית, היא אם האופטימיות האמיתית או המדומה של הסנאטור מיטשל ועמיתיו אכן מוצדקת, או שמא תוביל את התהליך למחוזות מסוכנים דווקא.