התרסקות מפלגת העבודה

פועלי כל העולם התאחדו? לא בטוח בכלל

לא רק בישראל מתקשים לשלב בין מדינת רווחה לקפיטליזם רחום: מפלגות סוציאל-דמוקרטיות בעולם לא מצליחות לקסום להמונים. אולי הבשורה תגיע דווקא מהבית הלבן?

"אני אהיה ראש ממשלה של כו-לם", הבטיח אהוד ברק לתומכיו שחגגו את ניצחון השמאל בבחירות 1999. אידיאולוגיית ה'כולם' היתה, למעשה, תרגום למציאות הישראלית של עקרונות המדיניות הכלכלית-חברתית של מה שכונה באירופה "הלייבור החדש". ראשית דרכו של אותו "ניו לייבור" הייתה בבריטניה, שם היא הוצגה על ידי טוני בלייר. העקרונות אומצו על ידי חלקים גדולים של הסוציאל-דמוקרטים באירופה, בין השאר בידי גרהרד שרדר הגרמני, שהסתייע בהם כדי לשים קץ לעשרים שנות שלטון הימין בגרמניה. בקיץ 1999 סיכמו בלייר ושרדר את עיקרי השיטה, במניפסט הנושא את השם "אירופה: הדרך השלישית / המרכז החדש" שהיווה, כך נטען באותם ימים אוטופיים של מפלגת העבודה, כ"תנ"ך הכלכלי של ברק". בצעד זה ביקש אהוד ברק ליישר קו עם שאר מפלגות השמאל המובילות בעולם ולהגדיר את מפלגת העבודה כמפלגה סוציאל-דמוקרטית.

המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות קיימות כבר מאמצע המאה ה-19, כשהן דוגלות בסוציאליזם מהפכני ותומכות בעקרונות המהפכנים של המרקסיזם. הן ייצגו את מעמד הפועלים, זכו לפופולריות רבה בקרב פועלי אירופה והפכו לתנועות השמאל הדומיננטיות. בתהליך ארוך, שהחל לאחר המהפכה הבולשביקית, אימצו המפלגות עקרונות של מדינת רווחה, שכיום משתלבים בקפיטליזם עם נטייה לסוציאליזם, תוך מעורבות גבוהה-יחסית של הממשלה במשק. בעקבות משבר כלכלי במדינת הרווחה בשנות ה-70 חלה ירידה בכוחן של המפלגות הללו, אולם בשנות ה-90 הן חזרו למרכז הבמה, עם "הדרך השלישית", שדגלה בפשרה בין הקפיטליזם לסוציאליזם ובהקמת מדינת רווחה.
למעשה, הזרם הסוציאל-דמוקרטי החדש היווה תשובת נגד למדיניות הכלכלית השמרנית של רונלד רייגן בארצות הברית ובעיקר של מרגרט תאצ'ר בבריטניה.

כיום, מפלגות סוציאל דמוקרטיות פועלות במרבית המדינות המפותחות והמתפתחות בעולם. במקרים רבים, הן נמצאות בשלטון, כמו למשל בהודו, פורטוגל ובריטניה, או מתפקדות כמפלגה השנייה בגודלה כמו באיטליה, שבדיה וגרמניה. במדינות אחרות, כמו קנדה, אירלנד ורוסיה, המפלגות הסוציאל דמוקרטיות נחשבות למי שאינן משפיעות יותר מדי על החיים במדינה. למעשה, ארצות הברית היא המדינה המתועשת היחידה בעולם בה אין מפלגה סוציאל דמוקרטית הפועלת בצורה רשמית, למרות שלאחרונה החלו לעלות שם טענות כאילו מדיניותו הכלכלית של ברק אובמה היא סוציאל דמוקרטית.

הראשון שהצליח לתרגם את הרעיונות החדשים להצלחה בקלפיות היה טוני בלייר, יושב ראש מפלגת הלייבור הבריטית, שב-1997 נבחר לראשות ממשלת בריטניה, כאשר הוא מגדיר מחדש את מפלגתו כ"לייבור החדשה", ומציב את המדיניות הסוציאל דמוקרטית שתוציא את המדינה מהמשבר בו הייתה שרויה. 18 שנה ברציפות, בין השנים 1997-1979 שלטה ללא עוררין בבריטניה המפלגה השמרנית בראשות מרגרט תאצ'ר ויורשה ג'ון מייג'ור. בלייבור הבינו כי לא יוכלו לנצח עוד בבחירות כשהם מסתמכים על קהל הבוחרים המסורתי של המפלגה, מעמד העובדים וחברי האיגודים המקצועיים. מעמד זה הלך והצטמצם בגלל התרחבות המעמד הבינוני ושכבת בעלי הרכוש מקרב העובדים, ששאפו לשפר את מצבם הכלכלי ועברו להזדהות עם השמרנים. בלייבור רצו, כפי שהגדיר זאת בלייר, לזכות בקולות "בריטניה של האמצע". בלייר הכריז כי הניו לייבור שלו דוגל ב"דרך השלישית", ששווקה כגישה אנטי אוטופית, מעשית, ריאלית ויעילה, ההיפך מהדימוי של הלייבור כבעלי קו אידיאולוגי, אנכרוניסטי וקשיח. הניו לייבור, שינוי התדמית וההעמדה בראש של איש צעיר, כריזמטי ועדכני, כל אלו נתפשו כמעט כייסוד המפלגה מחדש.

עוד בוואלה! NEWS

כל מה שצריך זה חמש דקות: 5 עיצובי שיער פשוטים ומושלמים

לכתבה המלאה
הראשון שהצליח לתרגם את הרעיונות להצלחה. בלייר (צילום: AP, Andy Styczynski/Sun)

המשבר, השחיקה והכישלון

המשבר הכלכלי העולמי של 2008 גרם להתדרדרות בכוחן של המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות באירופה בכלל ובאנגליה בפרט. בחודש מאי הקרוב יערכו בחירות בממלכה ועל פי כל הסקרים, ראש הממשלה גורדון בראון צפוי לשלם את מחיר כישלון המדיניות ולאבד את תפקידו לטובת המפלגה השמרנית, בהנהגת דיוויד קמרון. ההפסד הצפוי של הלייבור בבחירות נובע, בין היתר, משחיקה עקבית לאורך העשור הקודם בפופלאריות שלו, בעיקר עקב הסתבכותה של בריטניה במלחמות באפגניסטן ובעירק.

בגרמניה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית היא המפלגה הוותיקה ביותר במדינה הפעילה עדיין כיום, ואחת הגדולות והוותיקות בעולם. בשנת 1998 היא עלתה לשלטון בהנהגתו של גרהרד שרדר. לאחר שבע שנות שלטון היא נאלצה לוותר על משרת הקאנצלר, לאחר שהפסידה באחוז אחד בלבד למפלגה הנוצרית-דמוקרטית בראשות אנגלה מרקל והקימה יחד עימה ממשלת אחדות. בבחירות בספטמבר 2009 זכתה המפלגה במספר הקולות המועט ביותר במערכת בחירות כלשהי מאז מלחמת העולם השנייה, והשיגה רק 23.5% מן הקולות, כאשר היא מפסידה קולות למפלגות המרכז-ימין בהנהגת מרקל מצד אחד ולמפלגת די לינקה, הנמצאת משמאל להם, מהצד השני.

בצרפת, המפלגה הסוציאליסטית שלטה במדינה מאז 1981 ועד 1995, תחת הנהגתו של פרנסואה מיטראן. בין השנים 97' ל-2002 היא עוד הייתה חלק מהקואליציה של ז'אק שיראק השמרני, אולם בבחירות לנשיאות ב-2002, נחל מנהיג המפלגה ליונל ז'וספאן הפסד מכריע לשיראק, ולא הצליח כלל להגיע לסיבוב ההצבעה השני, בשל עלייתו של הלאומן ז'אן-מארי לה-פן, ממפלגת החזית הלאומית. מאז ועד היום מהווה המפלגה את מפלגת האופוזיציה הגדולה ביותר במדינה. בבחירות הנשיאותיות האחרונות, במאי 2007, הייתה מועמדת המפלגה סגולן רויאל, בת זוגו לשעבר של מנהיג המפלגה פרנסואה הולנד. היא הצליחה אמנם לעלות לסיבוב השני, אך בסופו הפסידה את הנשיאות לניקולה סרקוזי. לאחרונה נבחר להנהגת המפלגה מרטין אוברי, אולם הפילוסוף הצרפתי ברנאר אנרי-לוי, סיכם את מצב המפלגה במאמר בו כתב: "האם המפלגה הסוציאליסטית על סף מוות? לא, היא כבר מתה. אין רבים שיעזו לומר זאת, אבל כולם, או כמעט כולם, יודעים זאת... מה שברור הוא שמפלגתם של לאון בלום וז'אן ז'ורס מאבדת כיום את שאריות נשמתה, ועליה לעבור מהעולם".

ההבדלים המעמדיים חיים ונושמים

בארבע מדינות אירופאיות - שבדיה, נורבגיה, דנמרק ופינלנד - התחוללה באופן הדרגתי החל משנות ה- 30 מהפכה סוציאליסטית אחרת, שמוכרת כ"מודל הסקנדינבי". הסוציאל-דמוקרטים הסקנדינביים נמנים עם הזרם הקיצוני של המפלגות והם מגדירים את מטרתם כ"ביטול כל ההבדלים המעמדיים" ויצירת חברה שבה יש לכל התושבים אפשרות שווה, ולא רק הזדמנות שווה, ליהנות מהיתרונות החומריים והלא חומריים של החברה האנושית. הסוציאל דמוקרטים שולטים בקבינט השבדי החל מ-1932 כמעט ללא הפסקה. התמיכה המסורתית בהם החלה מתערערת לאחר ההאטה הכלכלית במדינה בשנות השבעים, והחריפה עוד יותר עם רצח ראש הממשלה אולוף פלמה ב-1986. למרות זאת, המשיכה המפלגה הסוציאל דמוקרטית לשלוט במדינה מ-1994 ועד 2006, אולם בבחירות שנערכו אז זכתה רק ב-23.99% מהקולות, מספר הקולות הנמוך ביותר לו זכתה אי פעם. הסוציאל דמוקרטים בשבדיה איבדו את השלטון למפלגות הימין-מרכז, בין היתר בשל איבוד קולות הפנסיונרים ועובדי הצווארון הכחול.

גורל דומה היה לסוציאל דמוקרטים בדנמרק, שם הייתה המפלגה הסוציאליסטית בשלטון מאז מלחמת העולם השנייה. לשיא כוחה היא הגיעה בין השנים 1993 ל-2001, אולם אז הפסידה את השלטון לקואליציית ימין-מרכז בראשות ראש הממשלה, המכהן גם כיום, אנדרס פוג רסמוסן. בנורבגיה ופורטוגל גם חוו מפלגות הלייבור משבר. בבחירות 2001 בנורבגיה, מפלגת הלייבור המקומית שנמצאת בשלטון מאז 1927, זכתה למספר הקולות הנמוך ביותר בתולדותיה, 24.3% מהקולות, אולם בכל זאת הצליחה להקים ממשלה ובבחירות הבאות ב-2005 התאוששה והמשיכה להנהיג את המדינה, כאשר בראשה עומד ראש הממשלה ג'ן סטולטנברג. הסוציאליסטים בפורטוגל חזרו לשלטון ב-1995 לאחר 12 שנות אופוזיציה, אולם המדינה סבלה משורת משברים כלכליים וב-2002 החליפו אותם הבוחרים בשלטון שמרני-ליברלי, שהמשיך בתנופת ההפרטות ובהתאמת כלכלתה של פורטוגל לכלכלת השוק. הרפורמות אמנם הביאו לשיפור בכלכלתה של פורטוגל, אולם בעקבות עזיבתו של ראש הממשלה המכהן דאז והחלפתו במועמד אשר כלל לא נבחר לפרלמנט, הוקדמו הבחירות ל-2004 והמפלגה הסוציאליסטית זכתה בהן כ-45% מהקולות ושבה לשלטון. חורחה סמפאיו, נשיאה של פורטוגל וראש המפלגה הסוציאל דמוקרטית, נבחר שוב לתפקיד בבחירות ב-2009 והוא צפוי לסיים 10 שנים ברציפות בנשיאות המדינה.

ספרד וברזיל ממשיכות להאמין

לא בכל המדינות נמצאות המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות במשבר. בספרד, לאחר שנים ארוכות של שלטון השמרנים-קתולים, ניצחה המפלגה הסוציאליסטית בראשות חוסה לואיס רודריגס ספאטרו פעמיים רצופות בבחירות במדינה. הניצחון הראשון ב-2004, היה שלושה ימים לאחר פיגוע טרור קשה ברכבת במדריד, ויוחס בחלקו לתגובת הציבורית החריפה נגד מה שהתפרש כניסיון של מפלגת השלטון הימנית להפיל את האשמה בפיגוע על המחתרת הבאסקית ולא על גורמים איסלמים. ב-2008 הביסו הסוציאליסטים שוב את הימין, הפעם ללא "עזרתם" של אירועים טרגיים. גם באוסטרליה עלה לשלטון בשנת 2007 קווין ראד הסוציאל-דמוקרט, לאחר 11 שנות אופוזיציה. בהודו ניצחה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, הידועה כמפלגת הקונגרס, בבחירות של 2009 והעמידה בראש המדינה את ד"ר מאנמוהאן סינג. בברזיל, לאחר שלושה הפסדים רצופים בבחירות בהם לא קיבל אף פעם יותר מ-25% בסיבוב הראשון, הצליח ב-2002 "המועמד הנצחי" של השמאל, מנהיג מפלגת הפועלים לואיש אינאשיו דה סילבה, שכינויו לולה, להיבחר לנשיא ברזיל ברוב עצום. לולה, פועל, יו"ר איגוד מקצועי ואסיר פוליטי לשעבר, היה לנשיא הנבחר הראשון מטעם השמאל בברזיל והוא ממשיך להחזיק בתפקיד גם כיום, לאחר שבבחירות 2006 זכה ל-60% מקולות הבוחרים והבטיח את הישארותו בתפקיד עד סוף 2010.

מדינה סוציאל-דמוקרטית בלי מפלגה סוציאל-דמוקרטית

אבל נראה שהמקום שבו נמצאים הסוציאל-דמוקרטים במצב הטוב ביותר הוא דווקא במדינה בה הם אינם קיימים. אף על פי שהמפלגה הדמוקרטית נבנתה תמיד על "קואליציה של מיעוטים", קבוצות אתניות לא לבנות, עובדי צווארון כחול ומיעוטים דתיים, מוהיא דאגה להציב לבחירה מועמדים כמו ג'ון קרי ואל גור, מהאליטה האמריקאית.

ברק אובמה היה המייצג הראשון של אותה מפלגת קואליציה של מיעוטים, כשהוא מבטיח בעיקר "שינוי". גם המועמד הרפובליקני לנשיאות ארצות הברית ג'ון מקיין השווה במהלך הקמפיין את אובמה למנהיגים הסוציאליסטים באירופה, כשטען כי הוא רוצה להעלות את המסים לאזרחים אמידים כדי להעניק כסף לעניים. למרות זאת נבחר אובמה לנשיאות ולאחרונה אך העביר לאחרונה רפורמת בריאות בעלת סממנים סוציאלים מובהקים. יריביו הפוליטיים מימין טוענים כי בצעד זה הוא הופך את ארצות הברית למדינה סוציאל-דמוקרטית, הוא מנגד, בטח משוכנע שהוא נשיא "של כו-לם".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully