דעה: הציבור השתנה, העבודה מתה

תהליך ההתפוררות של מפלגת העבודה נמשך שנים רבות, ואפשר לתאר אותו כירידה הדרגתית. קו פרשת המים היה בבחירות בשנת 1996, עם ראשית הבחירה הישירה לראשות הממשלה, אך ניתן לסמנו גם ברצח יצחק רבין. תוצאות הבחירות האחרונות לפני כשנה הן היו ירידה קשה נוספת, מכיוון שמפלגת העבודה הפכה ממפלגה גדולה למפלגה קטנה. שלושה-עשר מנדטים לא הופכים מפלגה לכוח פוליטי גדול. ודאי לא בנסיבות שאינה מהוה לשון מאזניים קואליציוני הכרחי.

מי שינתח את תולדות התמוטטותה של מפלגת העבודה, חייב לעשות זאת על רקע מצב השמאל כולו. אין מדובר במעבר קולות בוחרים בין מפלגות שמאל, אלא באובדן גורף של כוח בשמאל כולו. לצורכי השוואה נאחז בבחירות 1992, שנערכו רק לפני כ-18 שנים, אז מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין זכתה ב-44 מנדטים ומרצ ב-12 מנדטים. מדובר בקרוב למחצית הכנסת. ואילו היום מונה סיעת העבודה כולה 13 מנדטים, כמעט פי ארבעה פחות, ומרצ 3, פי 4 פחות. אם כן, אין זו שאלה של מנהיגות, ובוודאי ששאלת המנהיגות איננה עניין מרכזי בהסברת התופעה. התופעה קשורה בארבע נסיבות אחרות ונוספות.

הסיבה הראשונה היא שינוי דמוגרפי חסר תקדים בהשוואה למדינות דמוקרטיות אחרות. בשני העשורים האחרונים, 30% מאלו שהצטרפו לקהל הבוחרים היו עולים חדשים, בעיקר מברית המועצות לשעבר, אך לא רק.

הסיבה השניה היא שינוי מוחלט בדפוסי ההצבעה של הסקטור הערבי, כאשר זה מתרכז כולו בהצבעה עבור מה שקרוי המפלגות הערביות.

הסיבה השלישית היא התחזקות המגמה של ציונות ואי תמיכה בשמאל, מצד הדור השני והשלישי והרביעי של יהודים לא אשכנזים.

ולבסוף, ישנו טשטוש מוחלט של האידיאולוגיות, כאשר השמאל, בעיקר זה של מפלגת העבודה, עושה מאמץ שיטתי עליון ומודע להיות מרכז.

אחרי הבחירות לכנסת האחרונה אמר בשיחת חולין אהוד ברק, יושב ראש מפלגת העבודה, שקדימה "גנבה" למפלגת העבודה גם את המצע וגם את הבוחרים. הוא לא טעה. יתר על כן, רוב ציבור הבוחרים בישראל איננו נמנה יותר על חברי המפלגות. הוא קהל נע ונד ללא מסורת הצבעה מוצקה ונמשכת, ובוחן את המועמדים ואת המפלגות בחינה פרגמאטית על פי מצבי רוח חולפים.

זו הוכחה למידה מסוימת של ייאוש גורף מן המפלגות, והעובדה שרק כ-60% משתתפים בבחירות מצביעה על מצב זה. כזכור, ב40 השנים הראשונות לקיום המדינה אחוז ההשתתפות בבחירות היה כ-80%. באופן פרדוקסאלי, דווקא ביטול הבחירה הישירה לראשות הממשלה הוא זה שצמצם, ואולי אף איפס, את האפשרות בטווח הנראה לעין של מפלגת העבודה להשיג את כס ראשות הממשלה. עובדה, שכאשר בשנת 1999 אהוד ברק היה מועמד לראשות הממשלה בבחירה ישירה, הוא הצליח להשיג קרוב ל60% מתמיכת הבוחרים. זאת כיוון שבאותה העת, רוב תומכי "מרכז" וכל תומכי השמאל, יהודים וערבים, תמכו בו מול האלטרנטיבה הימנית של אז, בנימין נתניהו. ביטול הבחירה הישירה לראשות הממשלה היה חפוז מדי, פגע ביציבות הפוליטית של מדינת ישראל ופגע פגיעה קשה במרכז-שמאל.

פרישתו של אופיר פינס מהכנסת מצערת, מכיוון שמדובר במדינאי צעיר מוכשר וישר דרך, אשר עשה את מה שעשה לא על רקע איזו חדווה לעשות לביתו אלא על רקע תסכול פוליטי. נקוה שיחזור לפעילות פוליטית ציבורית בעתיד הלא רחוק.

בנסיבות של ניידות הקולות הקולוסאלית הזו, יכולות להיות הפתעות בעתיד הקרוב. זאת כיוון שאותו ציבור בוחרים הנע ונד, יחזור אולי כבר בבחירות הבאות, לפחות בחלקו, מן המרכז החדש- קדימה , אל מרכז- שמאל בדמותה של מפלגת העבודה תחת כותרת כזו או אחרת.

* הכותב כיהן כחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה והיה יו"ר הכנסת ה-13.