כשהתגייסתי לגדוד 202, כשנה לפני מלחמת ששת הימים, לא היתה בו אפילו מחציתו של מניין ושני הקצינים הדתיים הגיעו אליו מהנח"ל המוצנח. זו היתה אז היחידה הצבאית שאליה התנקזו רוב חובשי הכיפות שחפצו לשרת בחיל קרבי. גם בקורס קציני חי"ר, שהסתיים כשנה לאחר מלחמת ששת הימים, היו חובשי כיפות מעטים.
לאחרונה נחנך בבית הספר לקצינים בית כנסת ענק היכול להכיל כ?200 צוערים ועשרות צוערות. השינוי שחל בצה"ל בא לידי ביטוי בחנוכתו של בית כנסת מרשים זה.
חובשי הכיפות הולכים בהמוניהם ליחידות הקרביות. המהפך אירע לפני כ?20 שנה, כשהרב אלי סדן הקים את המכינה הקדם?צבאית בעלי. מאז הוקמו כמעט 20 מכינות דתיות נוספות (ומספר זהה של מכינות שאינן דתיות!). בנוסף, בני ישיבות ההסדר משרתים ביחידות רבות ואינם מתרכזים כבעבר במקומות בודדים.
הכל מתחיל בחינוך
הפנייה של רבים מבני הציונות הדתית ליחידות הקרביות מקורה בחינוך המונחל בבתי הספר ובישיבות שבהם מתחנכים בני הנוער. המשפחות והמורים מובילים קו חינוכי ברור של נכונות לשרת ולהקריב לטובת המדינה היהודית, והמדינה נתפסת כבעלת ערך דתי ולא רק כמכשיר מדיני. למדינה יש חשיבות רוחנית והיא אינה רק מקלט מפני רדיפות ומקום לשיפור חיי הפרט. התפיסה כי הכלל קודם לפרט, וכי יש חשיבות להקרבה גם על חשבון הנוחיות וההצלחה הכלכלית - היא אבן פינה בתפיסת הציונות הדתית.
אבל נכונות להקרבה היתה קיימת כבר לפני שנים, והשאלה היא מה השתנה דווקא עתה, כשבמשך שנים רבות מספר הקצינים הבכירים חובשי כיפות היה נמוך. בעיקרו של דבר, זאת תוצאה של הזמן הנדרש להבשלתה של תופעה. יש לזכור גם כי החיים הצבאיים קשים מאוד לבעלי משפחה, ועוד יותר למי שהוא בעל משפחה שומר מצוות, זאת בעיקר משום הקושי הנובע ממגבלות התנועה בשבת. בשנים האחרונות הצבא מקל על המשרתים בקבע גם בתחום זה.
התופעה חיובית, אך אינה נטולת אתגרים. אזכיר שניים: ראשית, היא מעלה שאלה קשה כלפי חלקים אחרים בחברה הישראלית. כל האזרחים, בין שהם חובשי כיפה ובין שלאו, צריכים להיות מודאגים מתהליך ההשתמטות ההולך וגדל במקומות מסוימים. אין להתנחם בפיצוי שמעניקים הדתיים כי כשחלק אחד משרת על חשבון השני, זה לא טוב למדינה.
המסקנה השנייה נוגעת לאחריותם של חובשי הכיפות ומנהיגיהם הרוחניים. דווקא במצב זה של ריבוי מפקדים בכירים חובשי כיפה אי אפשר שהשירות יהיה על תנאי. אי אפשר שברגע שהחלטות הממשלה אינן תואמות את ערכי הציונות הדתית, יעדיפו מפקדים להיות "מחוץ למשחק". בינתיים נדמה לי שחלק מהמנהיגים הרוחניים לא מבינים ששירות משמעותי והתנהלות המקבלת את ריבונות המדינה וחוקיה הם שני צדדים של אותה מטבע יקרה, מדינה עצמאית של היהודים בארצם.