פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "כיפת ברזל" היא פתרון חלקי

      "כיפת ברזל" היא הישג טכנולוגי מדהים, אבל אין ביכולתה להכריע את המערכה מול הטרור בעזה ובדרום לבנון. צביקה פוגל מאמין שכדי לנצח את חמאס וחיזבאללה צריך מערכה התקפית

      הרשות לפיתוח אמצעי לחימה (רפא"ל) זקפה את קומתנו והוכיחה לגויים שכבר שכחו כי הראש היהודי לא רק ממציא לנו פטנטים, הוא מצליח להוציא פעם נוספת מים מן הסלע. היכולת ליירט רקטות מייצור ביתי שכל אחת מהן מתנהגת אחרת, אינה מובנת מאליה. היכולת ליירט מספר רקטות כאלה במקביל ולהבחין מי מביניהן מסוכנת יותר וליירט אותה בסדר עדיפות גבוה יותר, היא על תקן של נס.

      יכולתה של מערכת "כיפת ברזל" ליירט באחוזי הצלחה גבוהים רקטות הנורות לטווחים של 4 עד 70 ק"מ מחזירה את הצבע האדום ללחיים של תושבי תל אביב, באר שבע, אשדוד ואשקלון, ועל אחת כמה וכמה ללחייהם של פקידי מס רכוש.

      אין זו טעות קולמוס, לא שכחתי את יישובי "עוטף עזה". הבשורה הטמונה במערכת "כיפת ברזל" מעניקה הגנה לכל אותם יישובים שהיו תחת איום רקטות, אך היא לא נועדה להתמודד עם אמצעי לחימה אחרים שיכולת ההרס וההרג שלהן גדול יותר. כמו בכל התמודדות אחרת בשדה הקרב, ינסה הצד שמנגד לנצל את חסרונות ההגנה של היריב ואת מגבלותיהן וחולושתיהן של המערכות העומדות מולו.

      בהנחה שהחמאס מדרום והחיזבאללה מצפון יבחנו ויבינו את יכולותיה של "כיפת ברזל", סביר להניח כי יחפשו דרכים אחרות להסב אבדות בנפש ופגיעה ברכוש באמצעים אחרים. רקטות – OUT, מרגמות, צלפים, טילי נ"ט ומחבלים מתאבדים – IN!

      לא מוסיפה חוכמה למנהיגים

      "כיפת ברזל" מחזקת את יכולת ההגנה ואת אורך הנשימה של העורף, אך אין בה כדי להרתיע או להוריד את מפלס המוטיבציה של החמאס והחיזבאללה להמשיך ולנסות לפגוע בנו. בהנחה שהחמאס והחיזבאללה לא יקדימו לפעול טרם פריסת סוללת ההגנה, הרי ש"כיפת ברזל" מאפשרת לדרג המדיני לקיים תהליך קבלת החלטות ארוך וסדור יותר.

      העורף העמוק, הפגיע וצפוף האוכלוסיה יקבל עם פריסת המערכת הגנה ממשית גם אם לא במאה אחוזים. "כיפת ברזל" היא אמצעי להגנה אזרחית עליו שקדו מיטב המוחות לפיתוח אמצעי לחימה שאנו חבים להם היום תודה והוקרה. "כיפת ברזל" נועדה לספק לנו התושבים ביטחון רב יותר, היא לא מוסיפה חוכמה למנהיגים.

      שמונה השנים שחלפו בין תחילת האינתיפאדה של ספטמבר 2000 למבצע "עופרת יצוקה" אמורים היו ללמד אותנו שאין די בהתגוננות ובהסתמכות על יכולת הספיגה של העורף. "כיפת ברזל" אינה מענישה את היורים או את שולחיהם, אלא את תוצאות פעולתיהם. כדי להכריע את רצונם וכוונותיהם של החמאס והחיזבאללה שהפכו עם השנים בדרום לבנון וברצועת עזה למדינות טרור, צריכים לקיים מערכה התקפית.

      מכורים לכדורי הרגעה

      מי שאמור לפתח אמצעי הגנה ולחשוש מהיום הבא הם מנהיגי החמאס והחיזבאללה ולא תושבי מדינת ישראל. מערכת "כיפת ברזל" היא תגובה ומענה לאיום. היא אינה יוזמה להסרת האיום. "כיפת ברזל" כמו טונות הבטון שנשפכו להשלמות מיגון ב"עוטף עזה" משלימה את המסר לחמאס ולחיזבאללה כי ישראל התייאשה ואיבדה את הנחישות, האומץ והמקוריות ההתקפית שכה איפיינו אותה בעבר הלא רחוק.

      המערכות הטכנולוגיות הישראליות, עתירות הידע והיצירתיות, יחד עם צה"ל חזק ונכון לכל משימה, אינם מנוצלים נכון ע"י מקבלי ההחלטות השקועים עד צוואר במדמנת ההישרדות האישית. במקום לראות את תמונת ההתפתחות האיסלמית רווית הטרור באזורנו, מעדיפים אצלנו לאמץ כל פעם חלק אחר של שיטות הגנה המפחיתות נפגעים. במקום לנתח ולעקור מן השורש את האיום מעדיפים מקבלי ההחלטות להמשיך ולהשתמש בטיפול תרופתי שנותן מענה שונה, כל פעם לבעיה אחרת. הפכנו להיות מכורים לכדורי הרגעה במקום להתמודד עם הכאב והלחצים הזמניים.

      עדיין לא הפנמנו כי טוב לחיות בעד ארצנו עם כובע טמבל ורובה ביד, במקום לגווע לאט עם כיפת ברזל וטונות של בטון על הראש. במקום לשלב ידיים עם המאמץ המצרי לחיסול עורק החיים התת קרקעי של החמאס, אנחנו מאפשרים לחמאס לצבור ביטחון ולהוביל את האוכלוסייה הפלסטינית ברצועת עזה למעשים נואשים.

      אין לי ספק כי לו הייתה המערכת המדינית בישראל משלבת את "כיפת ברזל" עם פעילות התקפית לחיסול יכולתו הצבאית של החמאס ובמקביל מאפשרת לפלסטינים ברצועה לקיים חיי שגרה ולהתפתח לצידה של ישראל, היינו רואים שכר טוב יותר בעמלם של המדענים המבריקים ברפא"ל שיצטרכו החל ממחר בבוקר למצוא מענה חדש כנגד "צוללות בוואדי".

      *תא"ל (מיל') צביקה פוגל היה מפקד מערך האש בפיקוד הדרום בזמן מבצע עופרת יצוקה